הנאורות היא יציאתו של האדם ממצב חוסר הבגרות שהביא על עצמו. חוסר בגרות משמעו

Transkript

1 מהי נאורות? הנאורות היא יציאתו של האדם ממצב חוסר הבגרות שהביא על עצמו. חוסר בגרות משמעו חוסר היכולת להשתמש בשכל בלא הנחיה של אחר. כשהסיבה לחוסר הבגרות אינה בעיה שכלית, אלא הימנעות מהחלטה להשתמש בו בלא הדרכה של אחר, או היעדר האומץ לעשות כן, אפשר יהיה לומר שהאדם הביא חוסר בגרות זה על עצמו. SAPERE AUDE )ה ע ז לדעת(, היה אמיץ להשתמש בשכלך בעצמך! זהו המוטו של הנאורות. עמנואל קאנט / ויקישיתוף עצלנות ופחדנות הן הסיבה לכך שחלק כה גדול מהאנשים, אחרי שהטבע שחרר אותם זה מכבר מהנחיה חיצונית, עדיין שמחים להישאר בלתי בוגרים לאורך כל חייהם, והן גם הסיבה לכך שכה קל לאחרים למנות עצמם אפוטרופסים שלהם. זה כל כך נוח להיות בלתי בוגר. יש לי ספר שמשמש אותי כשכל, מדריך רוחני שמשמש לי מצפון, רופא שמכין תכנית תזונה עבורי, וכן הלאה. איני נדרש להתאמץ בעצמי, איני נדרש לחשוב... לשם השגת נאורות זו נדרש רק חופש, לא יותר, מהסוג הפחות מזיק מכל מה שאפשר לכנות חופש, כלומר, החופש להשתמש בתבונה בכל צורה בפומבי. כעת אני שומע קריאות מכל הכיוונים: אל תתדיינו! הקצין אומר: אל תתדיינו - התאמנו! רשויות המס: אל תתדיינו - שלמו! איש הדת: אל תתדיינו - האמינו! האם אין חברהשל אנשי דת, לדוגמה אספה כנסייתית, צריכה להיות רשאית להתחייב בשבועה בין חבריה על סמל מוגדר וקבוע, כדי להשיג בדרך זו את האפוטרופסות העליונה והנצחית על כל אחד מחבריה ובאמצעותם על העם? אני אומר: זה בלתי אפשרי בשום אופן. חוזה כזה שנחתם כדי למנוע לתמיד כל נאורות נוספת של המין האנושי, אינו תקף כלל ועיקר גם אם אושר על ידי הסמכות העליונה ביותר... אסור מכול וכול להסכים על ממסד דתי קבוע ויציב שאי אפשר לערער עליו בציבור, גם אם רק למשך חיי אדם, וכך למעשה לעצור את ההתקדמות האנושית אל הטוב יותר לתקופת זמן ולפגוע בדורות הבאים. האדם אמנם יכול, לעצמו, וגם אז רק לזמן מוגבל, לדחות את הנאורות בכל הנוגע למה שעליו לדעת, אבל לוותר עליה לגמרי פירושו לפגוע בזכויות הקדושות של האנושות ולרמוס אותן. מזוזה / יוסי שריד פ ע ם ר א ית י א ד ם ב יר ו ש ל י ם ש ה ת ק ף ל ב ה כ ר יע א ות ו ש ע ה ש ה ת ק ין מ ז וז ה ב ב ית ס פ ר. ה מ ז וז ה, ז ה ב ד וק, ה י ת ה ל ג מ ר י כ ש ר ה, א ב ל ר א ית י ש ה וא מ ר ג יש ר ע, וב ב ית ה ח ול ים ה וא ג ם מ ת. ז ה מ ה ש ק ר ה ל מ ור ה ל יפ ש יץ ש כ ל ח י יו ה ר ב יץ ת ור ה ע ד ש ה ר ג י ש מ א ד ר ע, ו ל פ נ י ש ה וצ יא נ ש מ ת ו ל ב ור א ה ע וד ה ס פ יק ל ה ע יר ל י ה ע ר ה ע ד ינ ה ע ל ה ע נ ג ש ב ק י ום מ צ ו ה ע ם א יש כ מ ונ י ה מ י צ ג א ת ה מ ד ינ ה. עמנואל קאנט / 30 בספטמבר, / 1784 תשובה לשאלה: מהי נאורות / הוצאת רסלינג. תרגום מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל מתוך "שירים אחרי", הוצאת אבן חושן, 2010

2 מסע בין רעיונות מערכת: עורך ראשי: שמואל שם טוב עורכות אחראיות: אילה מילר, אורית סוליציאנו ועדה מייעצת: עילם גרוס, אורלי שנקר, עופר ללוש, ליאו קורי, יאיר זרמי, חנוך גוטפרוינד, דני גוטוויין עריכה: אילה לוין עריכה גרפית ועיצוב: גילה קפלן, נירית בנימיני ראיונות: דודי גולדמן ושמואל שם-טוב הנהלה: יו ר: אילה מילר, איקה אברבנאל, אורית סוליציאנו מנכ ל: שמואל שם טוב מפיקה ומנהלת הפצה: איריס חייט דפוס: דפוס אלי מאיר אמנים: תומס שטרוט, ראהם ודקוסטר, אניש קאפור, קייט מקדואל, שיין קופר, ג'וליאן וואלה וניקולא בורוס, ירון י. לוי, אנדראס וורן מתי אני מאמין ביקור אצל ה"רנטגן", כמו אצל ידעונים אחרים מסוגו, והתייעצות איתם בנושאי פוליטיקה, כלכלה וביטחון נחשבו בעבר לפעולה לא לגיטימית שמבזה את מבצעיה. רק מאמינים חסרי דעת והשכלה מערבים בין מיסטיקה פשוטה ועשייה ציבורית. הזמנים השתנו, ובכירי הפוליטיקאים ואנשי העסקים מתייעצים עם בעלי כוחות נסתרים וקדושים ומצטלמים איתם בגאווה. החשיבה המיסטית שודרגה לבלי הכר, והידעונים הפכו לסלבריטאים מכובדים. בחברה פוסט מודרנית ורב תרבותית אין יותר היררכיות, וברכת קדוש חשובה לא פחות מתמיכת אינטלקטואל ואיש רוח. 226 שנה אחרי שעמנואל קאנט פרסם את מאמרו "מהי נאורות", נראה כי הדתות הגדולות שבות למרכז הבמה והשפעתן מתחזקת, וכי המחשבה המיסטית חוזרת להשתלב בזרם המרכזי של תרבות המערב. כמה מהמאמרים בגיליון מס' 10 של "אודיסאה" מנסים לבדוק שוב את הגבולות המיטשטשים בין דת, מיסטיקה ומדע ולהגדיר מחדש את מושג ה"נאורות". בעקיפין, מנסים מאמרים אלו להסביר בצורה חלקית מדוע ובאיזו צורה מקבלת המחשבה המיסטית לגיטימיות מחודשת בעידן טכנולוגי ומדעי מודרני, ועל איזה צורך אנושי היא עונה. קריאה מהנה. "אודיסאה - מסע בין רעיונות" תוכן עניינים מדורים 06 פתח דבר - לשרוף את המכשפות / שמואל שם-טוב 26 רפואה - מדע טוב לבריאות? / ד"ר יואב בן דב 38 תודעה - לגעת ברוח / רותם חרמון 52 משפט - ההיגיון בשיגעון / עו"ד רונאל פישר 72 תמונת אמן - על מה שלא רואים / ד"ר אורלי שנקר 82 ביקורת ספר - בין הפרטי לציבורי / אריק גלסנר פרופ' יורם בילו 10 בין שני עולמות ד"ר אילן דינשטיין 56 להביט במראה ולראות את האחר ד"ר סיימון סינג ופרופ' אדזארד ארנסט פרופ' שיזף רפאלי 18 ציידי השקרים סיימון סינג הוא דוקטור לפיזיקה וסופר מדע פופולרי. בין ספריו, "סודות ההצפנה", "המפץ הגדול" ו"המשפט האחרון של פרמה". אדזארד ארנסט הוא רופא בהכשרתו, שמונה לפרופסור הראשון לרפואה משלימה בבריטניה. עסק ברפואה ובהומיאופתיה, כשאת השנים האחרונות הקדיש לחקר הרפואה האלטרנטיבית והשפעותיה. 64 האדם הרב משימתי נילס בוהר 06 מיתוס 06 חב"ד 11 קדושים 15 מבחן רורשאך 17 הומיאופתיה 20 ריטאלין 25 אקופונקטורה 24 אורקל מדלפי 27 אפקט הפלסבו 29 נאורות 30 פשיזם 35 רב תרבותיות 36 תודעה נטועת גוף 39 מטאפורה תרבותית 42 אנטי חומר 44 משוואת דיראק 44 פוזיטרון 46 שיגעון 52 נוירוני מראה 56 אמפתיה 58 מולטיטאסקינג 65 אינטרנט 68 איקרוס 70 ענת בדר 72 ג'ורג' ברקלי 72 מיתוג 75 יהודה עמיחי 76 אדם ברוך 82 המרחב הציבורי 84 בודריאר 85 דימוי שער: ג'ים פוייר, "גולגולת" )פרט(, חוטי פלסטיק צבעוניים, צילום: כריסטוף לבדינסקי François Faure "Jim" / "Skull" Photos by Christophe lebedinsky jim.skullgallery@hotmail.com Courtesy Galerie Flak et Galerie Bailly Contemporain / Paris מוציאים לאור: "אודיסאה - מסע בין רעיונות מיסודן של: חברת "טבע, האוניברסיטה העברית ירושלים כל הזכויות שמורות. תוכן המודעות באחריות המפרסמים כתובת לפניות: ת ד רחובות כתב עת העוסק במחשבות, רעיונות, דילמות וויכוחים המתקיימים בחזית העשייה המדעית והפילוסופית העכשווית. כתב העת מכוון ליצירת חיבור בין מדע לחברה ובין רעיונות לתוצאותיהם ולמשמעותם. חברת טבע" והאוניברסיטה העברית בירושלים מוציאות לאור את אודיסאה" כחלק מפעילותן לקידום המדע והתרבות בישראל. מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. תחומי התמחותו: אנתרופולוגיה פסיכולוגית, אתנו-פסיכיאטריה, דת עממית וקידוש המרחב בישראל. כיהן כנשיא האגודה האנתרופולוגית הישראלית וכראש המחלקה לפסיכולוגיה והרשות לתלמידי מחקר באוניברסיטה העברית. פרופ' מיה בר-הלל 74 המלך כמעט עירום פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית וחברה במרכז לחקר הרציונליות )אותו ניהלה בעבר(. חוקרת חשיבה הסתברותית וקבלת החלטות ועוסקת גם בחידות ובפרדוקסים. בעבר העבירה קורסים בפסיכולוגיה ומשפט. סיים דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק ועוסק בחקר מדעי המוח במכון ויצמן למדע. בשנים האחרונות מתמקד במחקר על אוטיזם, ובעיקר במאפייני המוח האוטיסטי, במטרה לפתח שיטות דיאגנוזה וטיפול חדשות. מחקריו עושים שימוש בשיטות הדמיה מוחיות, הכוללות תהודה מגנטית )סורקי )MRI ואלקטרואנצפלוגרם.)EEG( פרופ' יוסף ניר 44 תעלומת היעלמותו של האנטי חומר פרופסור לפיזיקה ודיקן הפקולטה לפיזיקה במכון ויצמן למדע. מתמחה בפיזיקה תיאורטית ועוסק בתורת החלקיקים ובקוסמולוגיה של חלקיקים. פרסם כ 120 מאמרים מדעיים. חיבר, בשיתוף עם פרופ' הלן קווין מאוניברסיטת סטנפורד, ספר מדע פופולרי )מלווה באיורים של רותו מודן( בשם. "The Mystery of the Missing Antimatter" משמש ראש המרכז לחקר חברת המידע וראש בית הספר לניהול באוניברסיטת חיפה. חוקר, מלמד ויועץ בתחום המדיה, האינטרנט, תקשורת מתווכת, מחשב ורשתות ניהול. בין תחומי העניין שלו, מנגנונים של שיתוף מידע, ערך המידע בסביבה מכוונת וניהול מידע בארגונים. פרופ' זאב שטרנהל 30 באנו חושך לגרש פרופסור אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בהיסטוריה ובפילוסופיה פוליטית, בפשיזם, בלאומיות ובעידן הנאורות. חתן פרס ישראל למדע המדינה, אביר מסדר מדעי הרוח והאמנויות בצרפת. השנה נבחר כחבר האקדמיה הישראלית למדעים. odyssey@odyssey.org.il רוצים לעשות מנוי? ,

3 07 פתח דבר 06 "הבריות סבורים שחולי הנכפים )מחלת הנפילה( אלוהי הוא, אך ורק משום שאינם מבינים אותו. אבל אם יקראו אלוהי לכל אשר אינם מבינים, הרי שלא יהיה קץ לדברים האלוהיים" )היפוקרטס מקוס, אבי הרפואה המודרנית( שמואל שם טוב לשרוף את המכשפות מספרים על נילס בוהר, שתלה פרסת סוס על משקוף דלת ביתו. שכן המום, פרופסור באוניברסיטה, ראה את הפרסה ושאל בתימהון את הפיזיקאי המפורסם, אבי תורת הקוונטים: "מה? גם אתה מאמין באמונות הטפלות הללו?" "אני לא מאמין", ענה לו בוהר, "אבל אומרים שזה עוזר גם למי שלא מאמין". סיפור זה - ספק אמת ספק בדיחה - הוא עדות מובהקת ליחס האמביוולנטי של אנשים רבים בעולם המודרני כלפי ההוויה המיסטית והאי רציונלית. אם לא יועיל - זה לא יזיק, הם אומרים, ו"תרופות סבתא" מעולם לא הרגו איש. ייתכן שבוהר התייחס בעקיפין לתיאוריה הפיזיקלית שחקר, תורת הקוונטים, שהייתה בלתי מוסברת, ועם זאת אמיתית בעליל. תופעת ה"בו זמניות" בהתנהגותם של חלקיקים אלמנטריים בתורת הקוונטים, כמו הסברים רבים אחרים של הפיזיקה המודרנית, מצטיירת בעיני רבים כסוג של מיסטיקה בלתי מובנת. אם אי רציונליות לגיטימית בפיזיקה, ודאי שהיא תיתכן בכל תחום אנושי אחר. ב 1784 פרסם הפילוסוף עמנואל קאנט את מאמרו הקצר "תשובה לשאלה מהי נאורות", שפיסקאות מתוכו מצוטטות בפתיחת גיליון זה. מעניין שהשאלה הועלתה כבר אז, בהקשר של המתח שבין התחום הדתי לתחום האזרחי: קאנט דן בשאלת תקפותם של נישואים אזרחיים, דת ומושג האמת. במאה ה 18, המאה שבה חלו אחדות מפריצות הדרך המשמעותיות ביותר של המדע, צפו ועלו אל פני השטח שאלות ישנות בדבר מעמדה ותקפותה של הדת, בעיקר לנוכח עוצמתו המפתיעה של האדם. בן האנוש, ששימש במשך אלפי שנים כלי משחק בידי כוחות גדולים ממנו, התגלה לפתע כמי שמסוגל להכיר ולבנות את המציאות, להסביר ולהבין אותה, ואפילו לקבוע את גורלו. הקרב בין הרציונליות לבין הדת, בין הסברים ב"תוך הטבע" להסברים שמחוצה לו, מלווה אותנו מאז ללא הפסקה. בתחילת התהליך נדמה היה שתיתכן הכרעה בין השתיים. הדת נדחקה אל הפינה, ויתרה על טריטוריות שלטוניות ופוליטיות, ואחר כך גם שמטה מידיה המחשבה המיסטית והמחשבה הדתית אינן בהכרח אנטיתזה למחשבה המדעית. האדם המודרני יכול )וכנראה גם צריך( לשלב בין שני העולמות. דיון על כמה נקודות חיבור בין רציונליות למיסטיקה את הסמכות לקבוע מהו טבעו של העולם האמיתי. מכל עבר תקפו אותה: המארקסיזם החילוני הכריז עליה כעל אופיום להמונים; הלאומיות הציבה את דגלי המולדת מעל לצלב, לסהר ולמגן דוד, ואבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הציע אמצעי משלו לשחרור האדם מכבלי האיד והיצר. המחשבה הרציונלית המדעית כבשה בסערה את תרבות המערב, והמתודה של השערה ניבוי ניסוי הוכחה, לצד הרעיון של עליונות האדם ושכלו, סחפו את האליטות האינטלקטואליות. המאה העשרים הצטיירה כעידן שבו ינגוס האדם סוף סוף מפרי עץ הדעת האמיתי, ולא יזדקק יותר למיתוסים, נסים וחסדי אל. אלא שהדת, ואיתה גם בת לווייתה הנושנה, המיסטיקה, שרדו - כמה לא מפתיע היום - את כל המתקפות. המחשבה המיסטית, המשוכנעת שניתן ליצור קשר בלתי אמצעי וישיר עם האל או עם הכוחות השולטים בטבע ולכוון אותם, לא רק שלא נעלמה, אלא מצאה לה חסידים חדשים ברחבי העולם. זה כמה עשורים ששלוש הדתות הגדולות מחזקות בהתמדה את אחיזתן והשפעתן. מתברר, אם כן, שכף המאזניים לא נחה: הוויכוח בין התיאוריה המדעית לבין ההסברים המיסטיים והדתיים לא הסתיים בהכרעה אפילו בארצות המובילות את תרבות המערב. גורמים חדשים נכנסו למשחק, והשילוב בין המחשבה המיסטית והתפיסות הפוסט מודרניסטיות גבר בקלות על כל רעיון רציונלי חדש. וגם אם לא גבר ממש - לפחות התקיים בהצלחה מלאה לצידו. בין המיתוס לדת בראשית היה המיתוס - אוסף רעיונות והתרחשויות משוללי סדר והיגיון, המניחים קיום בצוותא של תופעות טבע, רוחות, בעלי חיים ובני אדם. כולם קשורים ומקושרים זה אל זה בלי כל היררכיה, פרושים במישור אחד. בעולם המיתי מכילים כולם - אלים, בעלי חיים וחפצים דוממים - את התכונות הייחודיות להם, ופועלים על פי מפתח אמוציונלי שרירותי לטוב או לרע, ללא כל חוקיות מובנת. הדת השתמשה במיתוס, אולם יצקה בכאוס המיתי אלמנט חדש - היגיון. התופעות השרירותיות קיבלו באמצעותה משמעות, ו"התגלה" העיקרון הבלעדי העומד מאחוריהן - האל. בניגוד לסיפור המיתי הסתום הציעה הדת גם פרשנות מוסרית לאותן תופעות. היא הבחינה בין טוב לרע, צודק ובלתי צודק. הדת הציעה סדר והיגיון מסוג מסוים, ובעיקר - הגדירה מטרות. בני אדם מכל התרבויות אימצו בהתלהבות את ההסבר הדתי. הוא חיבר עבורם בין היקום הטבעי לבין ההוויה העל טבעית, יצר מערכת מובנית אחת, וכבונוס העניק לחייהם משמעות רוחנית, סיפוק רגשי ולכידות חברתית. הדת הציגה גוף ידע על העולם, שבתוכו מוטמעת בהכרח מערכת מוסרית מחייבת. ההחלטה אם להאמין או לא היא החלטה אישית, ובמובן זה הדת שחררה את האדם מכבלי המיתוס ונתנה לו חופש בחירה. בני האדם בחרו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, באופציה הראשונה. הדתות הפכו לכוח התרבותי המרכזי בעליית האדם. הן סיפקו תשובות ל"מה" - מהו העולם שבו אנו חיים, ול"איך" - באיזה אופן ראוי לחיות את החיים בעולם הזה. בין דת למדע המדע, מצידו, הציע הסבר מסוג חדש לאותן תופעות עצמן. חשיבותו של המדע איננה במהות ההסבר שהוא מספק, אלא במתודה שלו. קארל סאגאן, שהקדיש מאמץ עצום להצדקת המדע, קרא למתודה זו "מתקן זיקוק". "השיטה המדעית", הוא כתב, "חשובה הרבה יותר מהתגליות המדעיות עצמן", זאת מכיוון שהיא מכילה מנגנון זיקוק, המאלץ אותנו להכיר באמיתותה. בניגוד לאיש הדת המדען מאמין בשיטה; לא בתוצאה. הכלים מקודשים; לא התוכן. עניינו של המדע הוא בחוקיות; לא בחוקים כשלעצמם. שלא כמו הדת, המדע מספק תשובה רק לשאלה אחת: מה אנחנו יודעים על העולם. הוא איננו מתיימר לעסוק במה שאינו קיים בעולם הפיזי, והוא איננו רוצה - ואף איננו מסוגל - להציע מערכת מוסרית או מטרות הנובעות מגוף הידע שהוא חושף. זוהי מגבלה, שיש לה יתרונות רבים וחיסרון מרכזי אחד: ידע אינו מספק. רוב בני האדם זקוקים ליותר מהסבר פיזיקלי, טוב ככל שיהיה, על העולם כדי להרגיש שלמים. מעבר להבנה השכלית יש להם צרכים רגשיים לרוב: הם אוהבים או שונאים, חשים אמפתיה או דחייה וזקוקים למשמעות ולכללי מוסר. כל הצרכים הללו אינם מסופקים באמצעות חוקי הטבע שהמדע חושף. התוצאה - המדע והמחשבה הרציונלית לא היוו מעולם תחליף ממשי ואמיתי לדת. אף שהמדע אינו עוסק ישירות בשאלת קיומו או אי קיומו של האל, מדעי הטבע מתנגשים בדת בנושא מרכזי עקרוני אחד: תיאור וסיפור בריאת העולם. מעשה הבריאה ומועד התרחשותה נוגדים את ממצאי הפיזיקה והביולוגיה המודרניות, וסיפור יצירת האדם ובעלי החיים סותר את תורת האבולוציה הדרוויניסטית, המתארת התפתחות הדרגתית של כלל היצורים החיים. לכאורה, נראה כי Jim Skull Gallery / "Skull" / jim.skullgallery@hotmail.com Photo by Christophe lebedinsky, Courtesy Galerie Flak et Galerie Bailly Contemporain / Paris ג'ים, אמן צרפתי המתגורר בפריז, מטיל הרחבי העולם בניו זילנד ואוסטרליה אפריקה, הודו ובדרום אמריקה, ואוסף רשמים מתרבויות שונות, מריטואלים ומטקסים פולחניים ודתיים אליהם הוא נחשף. פסליו, כמו גם עבודתו שבשער הגליון, הם סדרה של מעין גולגלות העשויות חומרים שונים ומזכירות פסלי אלילים, טוטמים ואמצעי פולחן שונים.

4 09 08 מדובר בשני גופי ידע מתחרים. האם למרות תחרות זו ניתן לחיות בשני העולמות? ללא ספק. דת ומדע הוכיחו תמיד יכולת להתקיים בכפיפה אחת זו לצד זה. ישעיהו ליבוביץ הוא דוגמה מצוינת לאיש מדע שאמונתו התקיימה בהרמוניה עם הידע שלו, אבל דמותו של סר אייזיק ניוטון מדגימה הרמוניה זו באופן מובהק אף יותר. ניוטון, מגדולי אנשי המדע בכל הזמנים, הצליח לפענח את עקרונות כוח המשיכה והאופטיקה והציע לאנושות את תיאוריית הכבידה, ובה בעת היה אדם דתי ומיסטיקן חסר תקנה. "הכבידה", כתב ניוטון, "מסבירה את תנועת הכוכבים ביקום, אבל היא לא יכולה להסביר מי הניח אותם בתנועה מלכתחילה. אלוהים מושל בכל הדברים הללו ויודע מה יעשה או מה יכול להיעשות". רוב חייו עסק ניוטון בפענוח אובססיבי של רמזים אפוקליפטיים במקרא, בחישובי קץ הימים על פי התנ"ך, באלכימיה וברעיונות מיסטיים נוספים. מתברר כי סוגים מסוימים של מיסטיקה )לפחות אלו המכונים כשפים לבנים( יכולים להתקיים בהצלחה לצד כל עבודה מדעית. ניסיון להגדיר שני סוגי כשפים. כשף שחור הוא פעולה מיסטית המנסה לכפות על הטבע לשנות את אופן פעולתו. כשף לבן פירושו ניסיון לפעול בתוך הטבע כדי להפיק ממנו תועלת. המדע הוא סוג של כשף לבן. בין מדע לכשפים בספרו "מקורות הידיעה והדמיון" מגדיר יעקב ברונובסקי את המושג כישוף כ"הנחה שיש היגיון הפועל בעולם היומיום, ויש היגיון שונה של עולם אחר". לפי ברונובסקי, המכשף מחזיק בידיו את מילת הקוד - "אברקדברא", "סומסום היפתח" או כל צירוף אחר, המאפשר לו לפתוח את השער לעולם האחר ולפעול בתוכו. הארי פוטר, גיבור התרבות של מרבית ילדי העולם, יודע את הנוסחה. כך גם אלפי קדושים וידעונים, שאמאנים, מכשפים, מנבאים וקוראים בקפה בקלפים ובכוכבים, שמסוגלים לחרוג מעולמנו אל עולמות הפועלים על פי כללים שונים לחלוטין ולנוע בין שני העולמות בחופשיות. על אף שנדמה כי חוקרי מאיץ האלקטרונים בסרן פועלים ביקום שונה לחלוטין, בעולמות שלא ניתן לראותם, הם פועלים תמיד במסגרת הטבע, בעולם שקיים כאן ועכשיו ופועל על פי מערכת חוקים והיגיון אחת. המדע איננו עוסק בעולמות אחרים או עליונים ואינו מחפש את קוד הכניסה אליהם. הכשפים, כתב ברונובסקי, הם כוח )השמור ליודעי ח"ן בלבד(, ואילו המדע הוא ידיעה )שנגישה עקרונית לכל בני האדם(. זו הסיבה שרבים מבין המדענים והפילוסופים של המדע נאבקו בתקיפות נגד המחשבה המיסטית, המניחה חלוקה לממדים ולעולמות נפרדים. לטענתם, אי אפשר לחיות בשני העולמות יחד, אי אפשר להפריד בין נפש לגוף, ואי אפשר להיכנס לעולם נעלם ועל טבעי ולפעול בתוכו באמצעות כוח נסתר הקיים בעולמנו הטבעי. יתר על כן, הם טוענים שהמחשבה המדעית איננה מתיישבת עם המחשבה המיסטית, המפצלת את העולם לטבעי ולעל טבעי. למרות הדוגמה המרתקת של ניוטון, מדובר, לטענתם, בשתי תפיסות עולם שאינן יכולות להתיישב זו עם זו. ההבדל בין כישוף למדע, כמו בין דת למדע, אינו בתוצאות הפעולה או בחוקים שנוצרים במהלך הפעולה, אלא בדרך המחשבה על העולם ובהבנתו. אכן, ייתכן בהחלט שהמכשפים הלבנים היו מעין מדענים, שחשפו חומרים כימיים חדשים או גילו מסלולי כוכבים בחישובים אסטרולוגיים מתוחכמים. סביר להניח שממחשבה מיסטית על הרמוניה עולמית וספירות מוזיקליות נולדה גם מתמטיקה מדהימה, ואפשר בהחלט שספרי הדתות השונות מתארים סיפור בריאה שיכול לחפוף לתיאוריה המדעית. ואף על פי כן, ולמרות כל זאת - ישנו הבדל עקרוני ומהותי בדרך המחשבה בין שתי הגישות האלה. המדע עוסק בידע קיים ונגיש ובאפשרות לעשות שימוש בידע זה. הכישוף והמיסטיקה עוסקים בכוח, ומכוונים לשנות את חוקי הטבע ולעשות בהם מניפולציה. מותו של המשיח ככל שמדענים ופילוסופים של המדע ניסו להילחם במחשבה המיסטית ובתוצאותיה, התברר כי ההיגיון והרציונליות אינם משכנעים אנשים ברחבי העולם, ואפילו אינם מצליחים לספק אינטלקטואלים מערביים, למשל את אלה הבוחרים לתלות פרסת סוס )או מזוזה( על משקוף דלתם. נכון: המדע מוביל אותנו למחוזות מופלאים, מקדם את בריאותנו ומאריך את חיינו, ויכולת הניבוי שלו עולה לאין שיעור על זו של איש דת או מיסטיקן. יתר על כן - בסופו של דבר, רוב בני האדם יעדיפו לשמוע תחזית על סערה או על רעידת אדמה צפויה ממדען, ולא מהרב השכונתי. סטטיסטיקת ההצלחות של המדע תעמיד באור מגוחך כל בחירה אחרת. אלא שלא כל האנשים, גם לא אלו הרציונליים, מקבלים ניבוי מוצלח כקריטריון בלעדי לאמת. כיוון שכך, המחשבה המיסטית משלימה עבור אותם בני אדם את החלק החסר בפאזל המורכב היוצר את האישיות המודרנית. אנשי זמננו מנסים, ואף מצליחים, לחיות בו בזמן בשני העולמות, מבלי ללקות בסכיזופרניה. בספרו המרתק "תיאודיסיאה בחלל" מנסה ד"ר יותם חותם להציג את הדרכים, שבהן מתבטא הצורך האנושי העתיק בדתיות בעולם המדעי טכנולוגי המודרני. חותם מבחין בין העידן שלנו לעידן הכשפים, ומגדיר את המיסטיקה של המאה ה 21 כ"מיסטיקה של העולם הזה". במילים אחרות - בשלהי המאה העשרים התרחש ניסיון ליצור דת חדשה ומודרנית, המתאימה לזמננו ומשלימה את החללים שהתבונה והידיעה המדעית אינן מסוגלות למלא. בעולם מדעי וטכנולוגי קר וניטרלי לכאורה מספקת הדת החדשה את אותה מערכת שיפוטית מוסרית, אותה משמעות ואותם חום ורגש, שלפחות לכאורה נכחדו בעידן החילוניות הרציונלית. חותם מתאר התבוננות חדשה של קבוצת חוקרים מודרניים על החילוניות. חוקרים אלה מציגים את החילוניות כתהליך של התאמת הממד התיאולוגי לעולם המודרני, ולא כשחרור ממנו. ניתוח כזה מוביל לנקודות חיבור חדשות בין החוויה המיסטית לבין המחשבה המודרנית. אם פעם נעשה החיבור בין העולם הטבעי לבין זה העל טבעי באמצעות בעלי אוב ומכשפים לצורך כשפים שחורים, הרי שהיום מתבצע אותו חיבור באמצעות הטכנולוגיה, המדע והדמיון. כך מאפשרת המחשבה הרציונלית לפרוץ את גבולות עצמה אל עולמות בדיוניים וקסומים שהיא עצמה בוראת, ואלה מסוגלים להעניק משמעות והתרגשות, מבלי להתנתק מהחשיבה המדעית המייצרת אותם. חוויית ההתמזגות עם האל, הקוסמוס או הטבע, אשר נעלמה עם פירוקו של הטבע לגורמים ותפיסתו באמצעות השכל בלבד על ידי המדע, מוחזרת אפוא לאדם המודרני, בין השאר, באמצעות כלים שיצר המדע - הטכנולוגיה והבדיון. פריחת החשיבה המיסטית הזו איננה פעולה אנטי מדעית או אנטי רציונלית. להפך: היא מהווה המשך לפריחה המדעית הטכנולוגית שחותם מכנה בשם "פנטזיות מדעיות היפר טכנולוגיות". אין פלא, על כן, שמאות אלפי חסידי חב"ד, המציגים אדם בשר ודם שמת זה מכבר כמשיח צדקנו, משתמשים בעולמות וירטואליים ובאמצעים טכנולוגיים מתוחכמים כחלק מפולחני השבט שלהם. החב"דניקים, המרבים לערב בין מדע מודרני וטכנולוגיה לבין מיסטיקה משיחית, הם רק זרם אחד מני רבים. לזרמים אחרים משתייכים צעירים חילונים, משכילים ומערביים, המתחברים אל העולם המודרני בחשיבה מיסטית מסוג חדש. לצד התפתחות חדשה ומעניינת זאת משגשגת מחדש מחשבה מיסטית מסוכנת, ישנה נושנה. זו מכילה תערובת של בערות ואמונות טפלות עם טענות פסאודו מדעיות מבית מדרשם של "בעלי כוח" ו"קדושים", המשפיעים על צאן מרעיתם ומובילים אותם כרצונם. כל אזהרה בעניין זה אינה מיותרת: שרלטנות, שקרים ואחיזת עיניים אינם בגדר פולחן מיסטי מרגש, אלא ניצול מודע של בורות למטרת שעבוד של בני אדם. נאורות, לפיכך אמר קאנט, היא יכולתו של האדם לפעול באמצעות שכלו, ומובילה לשחרורו. ההגדרה הזו לא השתנתה ו- 230 שנים לאחר שנכתבה, היא עדיין תקפה. גיליון מס' 10 של "אודיסאה" עוסק בחלקו בבחינת הגבולות בין מדע, דת ומיסטיקה. בחלקו הראשון שיחה עם ד"ר סיימון סינג ופרופ' אדזארד ארנסט, שמסבירים מדוע יצאו למלחמת חורמה ברפואה האלטרנטיבית ומציגים שוב את תוצאות מחקריהם, המוכיחות את חוסר יעילותן של עשרות שיטות רפואה לא קונבנציונליות ולא מדעיות. הוויכוח שמעוררת הרפואה האלטרנטיבית הוא חלק מוויכוח נרחב יותר - בין מדע למיסטיקה, בין שכל לרגש ובין דת למדע. פרופ' יורם בילו מרחיב את הדיון באחדות מן הנקודות האלה. הוא מנתח, מנקודת מבט אנתרופולוגית ופסיכולוגית, את ההבדלים בין מיסטיקה למדע ובוחן את דרך החשיבה של תנועות משיחיות מיסטיות כמו חב"ד. בילו טוען, כי החשיבה המיסטית תלווה אותנו תמיד. פרופ' זאב שטרנהל, מצידו, מנסה לתקוף את הנושא מזווית היסטורית. הניסיון לאתר את שורשי הוויכוח בין הרציונלי לבין המיסטי מחזיר אותנו, בהכרח, אל התקופה שבה פרץ המדע: פרק הזמן המכונה "עידן הנאורות". שטרנהל מנתח את הקרע בין שתי תפיסות העולם שקבעו את ההיסטוריה של המאה העשרים, הנאורות והאנטי נאורות, ומסביר את עקרונותיה המרכזיים של כל אחת מהשיטות. מזווית אחרת הקשורה לאותו נושא מנתח מבקר הספרות אריק גלסנר, בעקבות הספר "אדם ברוך - תקשורת", את החיבור בין המרחב הפרטי לציבורי בעידן הטלויזיה והאינטרנט. חיבור המעלים במידה רבה את הסוד מחיינו. פרופ' יוסי ניר מציג עוד מושג מיסטי/מדעי - ה"אנטי חומר". לדבריו, היעדרותו של אנטי חומר מן היקום, בניגוד למסקנות הנובעות מהתיאוריה המקובלת, מדירה שינה מעיניהם של פיזיקאים רבים. פרופ' ניר מסביר איך תהליך החיפוש מוביל להבנה, עד כמה הידע שלנו על הטבע רחוק מלהיות שלם. עוד תעלומה לא פתורה מציג ד"ר אילן דינשטיין, המתאר את תגלית "נוירוני המראה" - קבוצת נוירונים יוצאי דופן, שחלק מהמדענים מייחסים להם את יכולתנו לחוש אמפתיה כלפי הזולת. המדע העניק עוצמה לכל מי שעסק בו וחולל מהפכה אנושית שהגיעה לשיאה בתחילת המאה ה 21. והנה, דווקא בימים אלה דומה שהוא מאבד הרבה מהשפעתו ומעוצמתו. המסקנה החשובה ביותר העולה, אולי, מגיליון זה היא, שהידע משחרר. ידע הוא הערובה הטובה ביותר לכך שהמחשבה המיסטית, שכנראה לא עומדת להיעלם מעולמנו, לא תחזיר אותנו לעידן שבו גברים נבערים יצאו לצוד מכשפות ברחובות העיר האפלים. ידע הוא גם המחסום היחיד כמעט מפני נביאי שקר, ידעונים ושרלטנים, המנסים למשוך אותנו בקסמיהם ולהוביל אותנו אל גן העדן המובטח שלהם. נכון, ידע לא מבטיח אושר. גם לא ביטחון. הוא מעניק רק אופציה למחשבה עצמאית. אך זו עשויה לשחרר את בעליה ולסייע לו, בסופו של דבר, להיות מה שעמנואל קאנט הגדיר בשם "האדם הנאור". שמואל שם טוב הוא עורך "אודיסאה" ומנכ"ל מרכז הספר והספריות בישראל

5 אנתרופולוגיה שיחה עם פרופ' יורם בילו 010 בין שני עולמות המאה העשרים - המאה החילונית ביותר בתולדות האנושות חלפה, ובני האדם חוזרים אל הדת, אל המחשבה המיסטית ואל האמונה, כי כוחות על טבעיים קובעים את גורלנו. האנתרופולוג והפסיכולוג פרופ' יורם בילו מנתח את מקורות החשיבה המיסטית ואת דרכי השפעתה וסבור שאמונה, במינון נכון, הכרחית לקיומנו כיצורי אנוש דלת ביתו של פרופ' יורם בילו נמצאת במרחק מטרים ספורים מדלת בית הכנסת "שער השמים". כך, בבית אחד, ברחוב הרכבת בירושלים, שוכן בית הכנסת הפותח את חלונותיו אל שערי שמים, לצד דירת הקרקע העממית והיפה, שבחצרה נבטו לפני שבועות אחדים פרחי החורף הראשונים. בין שני העולמות האלה ממש סובבים חייו ומחקריו של בילו, מבכירי האנתרופולוגים בישראל. בילו הוא פסיכולוג קליני לשעבר, שלצד עבודתו הפסיכיאטרית בבתי חולים לחולי נפש חקר במשך שנים את המחשבה המיסטית ומקורותיה ואת פולחן הצדיקים והמרפאים, עולם השדים והחלומות, מקורות הדיבוק ושורשי המשיחיות. העולם כולו עובר תהליך איטי של שינוי. לרגע אחד נדמה היה כי מחשבה מדעית רציונלית סוחפת אליה את בני האדם, ורק עניין של זמן הוא עד שאחרוני הכוהנים של כל הדתות ייעלמו, ואיתם רופאי האליל, השאמאנים, המכשפים והידעונים. אלא שהרגע ההיסטורי הזה חלף, ואחריו התברר שהדת, וכמוה גם המחשבה המיסטית, עדיין חיות, נושמות, בועטות, צוברות כוח והשפעה ומתעקשות להישאר. חסידי חב"ד רוקדים ושרים לשם התעלות רוחנית לאחר סעודה חגיגית / תמונה: ויזואלפוטו visualphoto מצד אחד, נדמה שמתנהלת מלחמה ללא פשרות בין המחשבה הרציונלית לזו המיסטית. מצד שני - נראה שיש נקודות מגע רבות בין המיסטיקה, המדע והדת. לעתים שלושת אלה מצטיירים כניגודים, ולעתים הם משיקים זה לזה וגולשים זה לתוך זה, או שתחום אחד מתיימר לרשת או לבטל את האחר. אתה יכול לנסות לסמן את הגבולות בין התחומים? את הדמיון? את ההבדלים? מיסטיקה היא, בדרך כלל, חלק מדת. בין מיסטיקה לדת יש מערכת יחסים אמביוולנטית של קרבה וריחוק, אבל רוב הדתות בולעות לתוכן את העולם המיסטי בנוחיות או באי נוחיות. חשיבה מיסטית היא ניסיון להגיע לחיבור בלתי אמצעי, לקשר ישיר, ואף לאיחוד, עם מה שנמצא "מעל ומעבר", עם ישויות אלוהיות, עם מה שמעל הטבע ולכאורה מחוץ לעולם החושים. התפיסות הדתיות המוקדמות, בעלות הגוון האנימיסטי, לא הכירו בהפרדה בין הטבע לבין ה"אלוהות". הכול היה מחובר. העולם, לשיטתן, רווי בישויות "רוחניות", אמנם בלתי נראות, אבל קיימות פה, בטבע, בעולם הממשי. הדתות הגדולות יצרו את ההפרדה בין עולם החומר לעולם המטפיזי, והן עוסקות בניסיון למפות את העולם האחר, זה שמעל ומעבר, ולווסת את היחסים עימו. אולם הן אינן מניחות קשר ישיר וחיבור נינוח בין העולמות. להפך, ברבות מהתפיסות הדתיות, שצמחו במהלך התקופה אותה מכנה <<

6 הסוציולוג שמואל נח אייזנשטדט, בעקבות קארל יאספרס, עידן הציר תקופה מרכזית בהיסטוריה של age(,)axial התפתחה התובנה, הדתות, במהלכה, בין השנים 800 שקיים נתק בין העולם הממשי ל 200 לפנה"ס, התחוללה מהפכה מושגית מקבילה הן בסין ובהודו לעל טבעי. כלומר, אין רצף והן במערב, שנודעה לה השפעה בין העולמות, הם מתקיימים עתידית מכרעת על הפילוסופיה ועל ב ס פ יר ות אחרות, והדת מציעה החשיבה הדתית. אייזנשטדט גרס כי הציוויליזציות שנוצרו כתוצאה דרכים לקשר ביניהם. המיסטיקה לא קיבלה את מכך - היהדות, הנצרות, ההינדואיזם, הבודהיזם והאיסלאם - מדגישות את המתח בין הסדר הטרנסצנדנטלי הניתוק הזה, את ההפרדה לסדר הארצי, תוך מתן עדיפות שנוצרה בין אלוהות רחוקה לראשון. ובלתי ניתנת להשגה לבין עולמנו, והיא הציעה שיטות למגע ישיר - חיבור ישיר בין העולם האלוהי לבין העולם האנושי. התפיסה המיסטית הציעה מהלכים למיצוי הקשר עד כדי איחוד מיסטי בין האדם לבין האל. בחסידות נקרא המהלך הזה "דבקות". על פי תורת החסידות, כל אדם יכול להגיע לדבקות הזאת; לחיבור המלא הזה עם האלוהי. החסידות, תנועה מיסטית במהותה, בנתה במאה ה 18 עולם מושגים מרתק, שבמרכזו דמות הצדיק המתווכת בין הקהילה לבין האל. תפיסה זו נדחתה בתחילה על ידי הממסד הלמדני, ואף על פי כן שרדה שתי מלחמות עולם, פוגרומים ושואה, ולבסוף נקלטה ביהדות כזרם מקובל ומרכזי, תוך ויסות ומיסוד האלמנטים המיסטיים ונטרול חלקי של האלמנטים המשיחיים. בדתות הגדולות יש מתווכים רשמיים בין האדם לאלוהות: אנשי דת וכלי קודש למיניהם הממוקמים במערכת היררכית. למיסטיקן, לעומת זאת, יש דיבור ישיר ולא ממוסד עם האלוהות, במסלול שעוקף את ההיררכיה הכנסייתית. פער זה יצר מתח בין הממסד הדתי לבין המיסטיקנים, אך הוא נפתר בחלקו כאשר הדת הרשמית אימצה דמויות מיסטיות ומיסדה אותן. הנצרות הקתולית, למשל, פשוט הכריזה על האנשים הכריזמטיים הללו כעל קדושים בדיעבד והכניסה אותם אל תוככי הפולחן הכנסייתי. ביהדות ובאיסלאם זה לא קרה, ופולחן הקדושים נותר בעל אופי פחות פורמלי וממוסד. והמדע? איפה הוא עומד ביחס לדת ולחשיבה המיסטית? המיסטיקה והדת מנסות להגיע אל התופעות שמעבר לטבעי בשיטות דומות ובאמצעות אותו עולם מושגים. המדע, לפחות באופן מוצהר, לא מתעסק בכלל בניסיון כזה. הוא אינו מחפש את העולם שמעבר לטבעי. הוא עוסק בתופעות שקיימות בעולם הממשי או מסבירות אותו, ללא הזדקקות למושגים טרנסצנדנטליים. ההסבר המדעי עוסק בעולם האמפירי, בטענות שניתן להעמיד לניסיון, ובעיקר - כפי שטען קארל פופר - בטענות שניתנות להפרכה. המדע מעמיד את טענותיו לבחינה מתמדת. מערכת "אנשים זקוקים למעטפת של משמעות, למערכת של ערכים ואידיאלים שנותנת טעם והצדקה למעשיהם. באופן עקרוני, חברה אידיאולוגית עם ערכים קולקטיביסטיים ועם מטרות ברורות ואמונה בדרכה ובייעודה, היא גם חברה שנוטה פחות לקבל מחשבה מיסטית. המאה העשרים הייתה המאה של האידיאולוגיות הגדולות, שהתיימרו להציג מערכות ערכים ומשמעות כמו דתיות. דומה שנפילת האידיאולוגיות קשורה גם לפריחה המחודשת של המחשבה הדתית" האמונות הדתית אינה ניתנת לבחינה, ובוודאי שלא להפרכה, במישור האמפירי, ובכך היא מערכת שונה מהותית מהמדע. הדת והחשיבה המיסטית אינן עומדות לעולם למבחן מן הסוג הזה ואינן נזקקות להוכחה. המדע עומד למבחן תמידי. אם מדובר בשתי מערכות שונות, מדוע הן נאבקות זו בזו? למה המדע נלחם בדת ובמיסטיקה ורואה בהן אויבות, ולמה הדת נלחמה שנים רבות כל כך במדע וראתה בו איום? גם המדע וגם הדת מנסים לתת הסבר על העולם. צריך לראות את זה בהקשר ההיסטורי. המדע המודרני הופיע כמתודה המסוגלת להסביר את העולם, בתקופה המכ ונ ה גם "עידן הנאורות וההשכלה". הייתה אז תחושה של שלב חדש בהתפתחות האדם. נוצר הרושם שהמדע מסוגל, אפילו מבלי שהתיימר לעשות זאת באופן מוצהר, לתת הסברים כוללים על העולם, ממש כפי שמציעה הדת. באותה תקופה חלק מאנשי המדע גם חשבו שהמדע עשוי להיות תחליף לדת, לפחות בתחומים מסוימים. נראה היה שהמדע אכן מציע אלטרנטיבה ומנסה, בלשון עדינה, לכבוש טריטוריות שהיו בתחומן של הדתות. זו הייתה נקודת התנגשות. הנאורות הצטיירה כניסיון לחלץ טריטוריות מעולם המחשבה האמוני ולהעבירן לעולם המחשבה המדעי. במובן זה שתי המערכות הציבו מערכות מושגים מתחרות, שיצרו התנגשות. היום ברור לרבים מראשי הדתות והכנסיות, וגם לאנשי המדע, שהמערכות הללו יכולות לחיות זו לצד זו בשלום. מדענים דתיים רבים - וישעיהו ליבוביץ שלנו היה דוגמה מצוינת לכך - הכירו באפשרות הדו קיום. ליבוביץ הסכים לחלוטין עם מסע הצלב שניהלה הנאורות במטרה לתחום גבולות ברורים בין הדת למדע. השקפתו הייתה שיש להשאיר לאל את אשר לאל - כלומר, את התחומים שהמדע לעולם לא יוכל לבדוק, לאושש או להפריך, ולמדען - את ההסבר על אופן הארגון והפעולה של הטבע. מהם הגבולות המדויקים בין התחומים? זוהי שאלה מרתקת. המדע והנאורות חילצו תחומים רבים שהיו בעבר בתחום האמונה והעבירו אותם אל תחום המדע, אבל עם הזמן התברר שאין אפשרות שהמדע יחליף באמת את הדת, והוא גם אינו מתיימר לכך. השאלות הגדולות של תכלית הקיום ומשמעותו הן מחוץ לתחום המדעי. הכנסייה קיבלה את המדע, לפחות בפועל, ואף אימצה אותו. האם המדע מקבל את הדת ואת החשיבה המיסטית, או שהוא נלחם בהן בהתמדה? נדמה שהיום דווקא אנשי המדע הם שממשיכים לנהל את המאבק - תוקפים את אנשי הדת ומנסים להוכיח כי המדע הוא אלטרנטיבה. קח את התיאוריה הגדולה ביותר של מדעי החיים - תיאוריית האבולוציה. בוודאי שאנשי המדע מרגישים מאוימים, כשאנשי דת נלחמים בהם ומציגים את תיאוריית הבריאתנות כאלטרנטיבה כמו מדעית. גם אנשי מדע הם בני אדם, יש להם יצרים ורגשות, והם נאבקים כמו אנשים דתיים כאשר מנסים לקעקע את המפעל שבמסגרתו הם פועלים. גם היום מתנהל אפוא מאבק על טריטוריות. כנראה שתמיד יהיו ויכוחים ונקודות חיכוך. המחקרים שלי בתחומים הקשורים למאגיה ולמיסטיקה לא נערכו מתוך גישה עוינת או ביקורתית. כאשר אתה עוסק במחקר אנתרופולוגי, אינך יכול לחקור את תרבותו של האחר בלי אמפתיה בסיסית כלפיו, בלי ניסיון להבין את הנחקרים מתוך עולמם, ולא מתוך עולמו של החוקר. אני יכול להבין, עם זאת, שחלק מאנשי המדע רואים איום בחשיבה שלכאורה נראית אי רציונלית. בוא נדבר, אם כן, על רציונליות. האם המיסטיקה והדת באמת אינן רציונליות? האם אין להן היגיון פנימי? המדע מסביר את העולם בדרך שאנו יכולים להבין. המיסטיקה לא? הידע של המיסטיקה אינו יכול להיות כפוף לבדיקה אמפירית, אבל הוא בהחלט יכול לנבוע ממחשבה עמוקה. יש תורות מיסטיות שנולדו מתוך התבוננות עמוקה פנימה והחוצה, והן פועלות באמצעות האינטלקט לא פחות מאשר באמצעות החושים והאינטואיציה. ניקח, למשל, את תורת חב"ד. זוהי בהחלט תיאוריה מיסטית, אבל במקורה היא תורה אינטלקטואלית מאוד. תורות מיסטיות יכולות להיות שכלתניות מאוד, בעלות היגיון פנימי, עקביות וקוהרנטיות. אין לי ספק שהן עשויות להציע למאמין דרכים משכנעות מאוד להסברת המציאות, להעניק משמעות לאירועי חיים קשים ולהקנות כלים פרגמטיים להתמודד עם האירועים האלה, גם אם מדובר באמצעים ובכלים שאינם נראים רציונליים מנקודת מבט מדעית צרופה. עם זאת, אין פירוש הדבר שהידע של התורות המיסטיות ניתן לבדיקה ולבחינה קריטית. זה בדיוק מה שמפריד אותן באופן מהותי מהתיאוריה המדעית. כאשר אנו בוחנים את ההיסטוריה האנושית בכל התרבויות העתיקות, אנו מגלים סימנים של פעילות מיסטית ודתית. האדם יצר מיתוסים, אלילים וכוחות לא טבעיים מאז החל לעמוד על דעתו. מהו מקור הצורך הזה? אילו צרכים הוא שירת? יש היום טענה שבאה דווקא ממקור מדעי, לפיה בני האדם מתוכנתים למחשבה דתית - כלומר, שאנו בנויים גנטית להאמין שאלוהים ממש יושב במוחנו, ובוודאי שהאמונה בישויות מטפיזיות שירתה אותנו ככלי הישרדותי במהלך האבולוציה. השאלה "למה קיימת מחשבה דתית", היא שאלה מאוד מודרנית. למעשה, חילון הוא התופעה שאותה צריך להסביר. זו תופעה צעירה, בת כמאתיים שנה, והיא היוצא מהכלל. את המחשבה הדתית והמיסטית ניתן לזהות כמעט משחר ההיסטוריה, ובכל התרבויות. המחשבה החילונית היא היוצאת דופן. גם כיום, במאה ה 21, היא נחלת חלק קטן מתושבי כדור הארץ. היה רגע היסטורי בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה העשרים שנדמה היה כי הדת תיחלש והחילוניות תגבר, אבל הרגע הזה כנראה חלף והיום, בתחילת המאה ה 21, יש בעולם יותר מלאכים ושדים מאשר לפני מאה שנה. אנו מבינים שהמחשבה הדתית תלווה אותנו כנראה כחלק בלתי נפרד מהקיום ומהתרבות האנושית. החשיבה הדתית כעובדה היא אוניברסל תרבותי, במובן זה שהיא התקיימה בכל חברה אנושית. הדת נותנת מענה לשורת צרכים אנושיים - אישיים, פסיכולוגיים, חברתיים ואפילו כלכליים. אחד הטקסים הראשונים שאנו מזהים בשחר ההיסטוריה האנושית, הוא טקס הקבורה. מרגע מסוים בני אדם, בניגוד לכל שאר בעלי החיים, קוברים את מתיהם בטקס שיש לו משמעות מיסטית, המקשרת בין העולם הזה לעולם אחר. אנו היצורים היחידים המודעים לסופיותנו. הדת מייצרת תשובות להכרה הקשה מנשוא שאנו בני חלוף. מרגע שבני האדם עמדו על סופיות החיים ומשמעות המוות, נוצר צורך בפשר לקיום האנושי. הדת מציעה פתרונות לבעיה זו באמצעות התוויית מסלולים להישארות הנפש, נצחיות הנשמה וכדומה. אם אכן ההכרה בקיומה של "נפש" או "נשמה" כאלמנט רוחני שניתן להפרדה מהגוף היוותה גרעין ראשוני של מחשבה דתית, ייתכן כי החלום סייע בהיווצרותה של הפרדה זו. חוויית החלום - חוויה שכיחה ושווה לכל נפש - מפגישה אותנו עם מקומות וזמנים אחרים, ועם דמויות של מתים ויצורים לא מוכרים. ככזאת, היא עשויה הייתה להיות אחת הבסיסים האבולוציוניים להתפתחות מחשבה דתית.

7 אתה רואה התפתחות מהמחשבה המיסטית הבסיסית למחשבה הדתית הפגאנית ועד המעבר לדתות המונותיאיסטיות? ואם כן, מה התחולל במעבר? מצד אחד, ניתן לזהות בהתפתחות הדתית מהלך שבו האל נעשה רחוק יותר ופחות נוכח. המחשבה הדתית נעשית יותר מופשטת. ההתפתחות הזאת בולטת בתנ"ך. בתחילת ספר "בראשית" האל מסתובב, פועל, מדבר ונוכח. הוא הולך ונעשה שקוף בהמשך. התפיסה הדתית נעשית יותר מופשטת ואינה קשורה בהכרח, כפי שהייתה קודם, להנכחת האל בטבע. מצד שני, המהלך הזה הוא דיאלקטי ואינו מייצג קדמה ליניארית. הצורך בשאמאנים ובקדושים, הפעילות המיסטית, הצורך בהתערבות ובתיווך - כל אלה מחריפים ככל שהאל מתרחק. הפער בין האדם לאל נעשה בלתי נסבל. הדתות הגדולות נוצרות כדי לתת תשובות לשאלות המוסריות הגדולות - צדיק ורע לו, צדק מול רשע, טוב ורע - ולשאלות בדבר תכלית קיומנו ומשמעות מעשינו. את זה הן עושות לא רע. אבל כשמדובר בבעיות קטנות ובמצוקות יומיומיות - מחלה, מציאת שידוך, סיבוכי הריון ולידה, קשיים כלכליים וכדומה - האל המונותיאיסטי נראה מרוחק ונשגב מכדי להתעסק בהן. בעיות קטנות אלה הן חלק נכבד מחומרי החיים. את הפער הזה, הקיים בכל הדתות הגדולות, נקראים למלא הקדושים והמכשפים, המיסטיקנים ובעלי הכוחות המאגיים, שיכולים לתת טיפול נקודתי ותשובה קונקרטית לבעיות הקטנות, לתווך בין האדם לאלוהות. עולי רגל נזקקים שהתקבצו סביב קברו של רבי שמעון בר יוחאי בהילולת ל"ג בעומר, למשל, עשויים לחלום כיצד רבם מופיע לפניהם בדמותו ובצלמו ומציע להם מזור. קשה לחלום חלום כזה על אלוהים. יש כנראה אנשים, במיוחד בעולם המודרני, שיכולים לחיות חיים מספקים למדי בלי המחשבה המיסטית והפתרונות שהיא מציעה, אבל בהכללה, הטבע האנושי דורש כנראה פתרונות יותר מוחשיים וקונקרטיים מאלו שאל מופשט חסר צורה ורחוק מסוגל לתת. במובן זה, אין לדעתי הבדל איכותי בין אנשים המכונים "פרימיטיביים" או חסרי השכלה, לבין מנהלי חברות ואקדמאים. אלו גם אלו נזקקים כנראה ל"רנטגנים", מהסיבה העקרונית שהצגתי כאן. זהו, כנראה, צורך אנושי אוניברסלי. כל אחד, כולל אדם משכיל ביותר, יכול להגיע למצב של הזדקקות ל"קדושים", כאשר הוא מתומרן לסיטואציה של מצוקה קשה שאין לה מענה אחר. האם פנייה לרב מקובל, לקוראת בקפה או למתקשרת, במקרה של מחלה שהרופאים נואשו מלרפאה, רציונלית? בוודאי שזו התנהגות פרגמטית ודרך להתמודד עם המצוקה. כאשר אין לך פתרון טוב יותר, גם רופא אליל הוא סוג של פתרון. אם מיצית את מה שלרפואה הקונבנציונלית יש להציע לך ללא הצלחה, הפנייה לרפואה אלטרנטיבית - בתנאי, כמובן, שזו אינה מתערבת באופן שמחמיר את הבעיה - היא אופציה רציונלית, גם אם אין לה בסיס מוכח מדעית. ראוי לזכור כי עצם הפנייה לסוכן הריפוי עשויה לייצר "אקולוגיה" )גם ביולוגית( של ריפוי. האם אנו יודעים לזהות מתי חברות נוטות יותר להשתמש במיסטיקנים? האם יש קשר בין מצוקה כלכלית או פוליטית למחשבה הדתית או המיסטית? יש כיום פריחה של מיסטיקנים ברוסיה. הייתה שם פריחה כזו גם בתקופת הצארים. בתקופה הקומוניסטית הרוח הזו דוכאה. בישראל של שנות החמישים לא הייתה אווירה של מיסטיקה. להפך. אף שהיינו מדינה במצוקה שנלחמת על קיומה, הייתה כאן רוח אנטי מיסטית. היום, כאשר אנו מבוססים כלכלית ונחשבים למדינה חזקה, פורחות כאן רוחות של מיסטיקה. אני יכול להציע סוג של הסבר אפשרי. אנשים זקוקים למעטפת של משמעות, למערכת של ערכים ואידיאלים שנותנת טעם והצדקה למעשיהם. באופן עקרוני, חברה אידיאולוגית עם ערכים קולקטיביסטיים ועם מטרות ברורות ואמונה בדרכה ובייעודה, היא גם חברה שנוטה פחות לקבל מחשבה מיסטית. לעומת זאת, בחברה שאיבדה משמעות ואידיאלים, קל יותר למחשבה המיסטית לשגשג. המאה העשרים הייתה כנראה המאה החילונית ביותר, והיא גם, מעבר לעליית המדע, הייתה המאה של האידיאולוגיות הגדולות שהתיימרו להציג מערכות ערכים ומשמעות כמו דתיות. דומה שנפילת האידיאולוגיות הגדולות קשורה גם לפריחה מחודשת של המחשבה הדתית. כך גם עם המדע. המדענים בסוף המאה ה 19 חשבו שהם מייצרים מערכת משמעות אלטרנטיבית, שתפחית את הצורך במחשבה המיסטית האי רציונלית. כשפרויד נשאל מה מטרת הטיפול הפסיכואנליטי, הוא השיב - "איפה שהיה איד יהיה אגו", שפירושו, להסיג את כוחות הנפש ה"חשוכים", הלא מודעים והאי רציונליים מפני עולם החשיבה הנשלט, המודע והרציונלי. פרויד היה נציג נאמן של האסכולה הפוזיטיביסטית של המדע ושל עולם הנאורות וההשכלה. הביטחון העצמי שאפיין חוקרים והוגים כאלה התערער מאוד במהלך המאה הקודמת, והפנייה לפתרונות לא מדעיים, רוחניים ומיסטיים קשורה לערעור זה. האם היהדות נוטה לקבל את המחשבה המיסטית או מתנגדת לה? האם הקבלה היא חלק שורשי ובסיסי ביהדות? במקרא אתה לא מוצא תפיסה מיסטית מפותחת. הישארות הנפש והעולם הבא כמעט שלא קיימים בו. רעיונות כמו העולם הבא, הפרדת הגוף והנפש ותפיסות מיסטיות מסוג זה מגיעים בשלב פרופ' יורם בילו: "האידיאולוגיות הגדולות נפלו ואנו רואים תופעות של חזרה לדת כמיהה לרוחניות ופנייה לרפואה אלטרנטיבית" מאוחר יותר, בעיקר בספרות חז"ל. הספרות המיסטית המוקדמת - ספרות ההיכלות והמרכבה - היא בת זמנו של התלמוד, וקיימות יצירות מיסטיות נוספות באלף הראשון )"ספר יצירה", למשל(, אך רוב היצירה הקבלית, כולל "ספר הזהר", שנכתב במאה ה 13 על ידי מקובלים ספרדים ובראשם רבי משה די ליאון, היא תוצר של האלף השני. ה"זהר" מיוחס לרבי שמעון בר יוחאי - ייחוס שהפך את רבי שמעון למקובל הפרדיגמטי, ראשון בין שווים בפנתיאון הצדיקים היהודי. כדוגמה לאופן שבו רעיונות קבליים מיתרגמים לצורות התנהגות ולניבי מצוקה, ניתן להביא את מחלת הדיבוק שהופיעה החל במאה ה 16 באגן הים התיכון, ואחר כך התפשטה למזרח אירופה. התופעה קשורה לאמונה שרוח מת נכנסת לגוף של אדם אחר וקונה עליו שליטה. הדיבוק הוא רוחו של אדם מן העבר הקרוב או הרחוק, שעקב חומרת חטאיו נמנעה ממנו הכניסה אפילו לגיהנום. הוא נידון לעינויים ולסבל, ולכן מחפש מפלט בגוף הקורבן כשהוא תלוי בין שני עולמות. קשה להניח שהאמונה בדיבוק הייתה מתפתחת לכלל זו בדיוק כותרת המשנה של המחזה המפורסם "הדיבוק" של ש. אנסקי, מבכירי מלקטי סיפורי העם היהודיים במזרח אירופה. תופעה לולא היווצרות תורות קבליות על גלגול )נשמות( ועיבור )כניסת רוח לגוף חי לצורך תיקון( כמה מאות שנים קודם לכן. הרעיון של גלגול מתפתח בהדרגה במיסטיקה היהודית והופך ליסוד אוניברסלי בקבלת האר"י. אצל יהודי מרוקו הייתה ידועה מחלה דומה, אך הרוחות שנכנסו באנשים היו רוחות של שדים. אף שיהדות מרוקו הייתה ספוגה במיסטיקה, היא בחרה כביכול באופציה הדמונית, כי זה מה שהיה מקובל בתרבות האיסלאם. הדיבוק היהודי המזרח אירופי הוא, כאמור, רוח של מת, ישות מוכרת מהעבר, בדרך כלל יהודי. זה הבדל עצום משד, החי בעולם מקביל ואין לו זהות מוכרת. בדיבוק יש ממד של זיכרון קולקטיבי והיסטורי של העם והקבוצה, משום ש"סוגרים חשבון" באמצעותו עם חוטאים מן העבר. בניגוד למחלת האיחוז )possession( של יהודי מרוקו, יש בדיבוק ממד מוסרי מובהק. מושג הקדושים, האנשים שיש להם את הכישורים לתווך בין האדם לאל, לדעת לרפא - היכן הוא נולד? יהדות מרוקו המציאה את המושג הזה? הקדוש המרוקאי הוא המקביל של הצדיק החסידי המזרח אירופי. הקדוש הוא תופעה ידועה מאוד בעולם המוסלמי, בעיקר באזור המגרב, ואצל יהדות מרוקו הוא הפך למרכיב חשוב בזהות ובהוויית החיים בגלל ההשפעה המשולבת של האיסלאם המרוקאי ושל הקבלה )"צדיק יסוד עולם"(. הצדיק החסידי עושה אותן פעולות של הקדוש המרוקאי. הוא מתווך בין קהילתו לבין האל בעניינים גשמיים ורוחניים ומחולל נסים. אולם בחסידות הכריזמה של הצדיק התמסדה ונוצרו שושלות וחצרות, ובמרוקו מיסוד בהיקף כזה לא התרחש, והילת הקדושה נבעה מן הכריזמה האישית של האדם הקדוש. קדושים ושדים היוו קטבים מנוגדים בקוסמולוגיה של יהודי מרוקו. השדים מסבירים את הסבל, הם גורמי המצוקה, הקוטב השלילי, והצדיקים הם הקוטב החיובי, גורמי הריפוי והישועה שנועדו להתמודד עם המצוקה. נדמה שבשנים האחרונות רעיונות משיחיים ורעיונות מיסטייים משתלטים יותר ויותר על היהדות הדתית. זה מתחיל בהצלחת התנועות החסידיות, בעיקר חב"ד, וברעיונות שהם הטמיעו ביהדות האורתודקסית. החסידות הביאה את נושא הצדיק לקיצוניות שלא הייתה כמוה. החסידות מעניקה לאדם אחד, לצדיק החסידי, כוחות גדולים שהוא מפעיל לטובת קהילתו. הצדיק מתווך בין הקהילה לאל. הקהילה מפקידה את עצמה בידיו, והוא אמור לדאוג לצרכים הרוחניים והחומריים שלה. זו תופעה שלא הייתה כמוה ביהדות, ומן הסתם לא הייתה אפשרית לפני התפתחות הקבלה, שהאדירה מאוד את דמות הצדיק וחיברה אותו למערכת האלוהית. תופעת הצדיק היא חלק מהתפיסה המיסטית שיש אפשרות לחיבור עם האל, ויש מורמים מעם שבידיהם המפתח לחיבור ישיר כזה. אבל הרעיונות האלה נגדו מגמות שמרניות ביהדות: הפחד ממשיחיות אחרי שבתאי צבי, הפחד מנביאי שקר שיובילו לאובדן היהדות. האם הזרם המרכזי ביהדות לא נלחם בתופעות החסידיות הללו? בוודאי שכן. החסידים הראשונים הוחרמו. הגאון מוילנה נלחם בכל כוחו בחסידות ורדף אותה. האדמו"ר הראשון של חב"ד נחבש בבית הסוהר ויום שחרורו - י"ט בכסלו - נחגג בחב"ד כיום הגאולה. בזמננו

8 "החסידות הביאה את נושא הצדיק לקיצוניות שלא הייתה כמוה. החסידות מעניקה לאדם אחד, לצדיק החסידי, כוחות גדולים שהוא מפעיל לטובת קהילתו. הצדיק מתווך בין הקהילה לאל. הקהילה מפקידה את עצמה בידיו, והוא אמור לדאוג לצרכים הרוחניים והחומריים שלה. זו תופעה שלא הייתה כמוה ביהדות. תופעת הצדיק היא חלק מהתפיסה המיסטית שיש אפשרות לחיבור עם האל, ויש מורמים מעם שבידיהם המפתח לחיבור ישיר כזה" הרב שך הגדיר את חב"ד כ"כת הכי קרובה ליהדות". אבל לחסידות היה כוח חיות עצום, ונראה כי הרעיון של צדיק מתווך הוא בעל כוח משיכה עצום. היום אנו חוזים בגיאות מרשימה של הזרם הזה בחברה היהודית. עניינ י המחקרי בחב"ד נובע מהעובדה, שחסידות זו שטופה בהלך רוח משיחי שלא היה כמוהו ביהדות מאז שבתאי צבי. אחרי ההתפכחות ממנו, רעיונות משיחיים המשיכו להיות מטופחים בשוליים, אך לא התקבלו למרכז. ככלל, היהדות מאמצת את הרעיון המשיחי, אך היא אמביוולנטית לפחות כלפי דמויות משיחיות, מישוע דרך בר כוכבא ועד שבתאי צבי ויעקב פרנק. מבחינה זו, האדישות היחסית של האורתודוקסיה כלפי המשיחיות בחב"ד היא מפתיעה למדי. מן הסתם, מרכזיותה וכוח ההשפעה של חב"ד מרסנים ביקורת פומבית על התופעה, למרות ההתנגדות לה. בהקשר זה מעניין לציין כי שתי התנועות החסידיות המצליחות ביותר בעולם הדתי בישראל כיום, חב"ד וברסלב, מהוות אנומליה חסידית בהיותן חסרות צדיק מכהן. דומה שהעובדה שבשתי החסידויות לא מונו יורשים לר' נחמן ולרבי מנחם מנדל שניאורסון, קשורה לשאיפות המשיחיות של שתיהן. תנועה משיחית משמעה קץ ההיסטוריה, ומודל של הורשה מצדיק אחד לבנו אינו תואם את המהלך המשיחי האפוקליפטי. המשיחיות בחב"ד לא החלה עם האדמו"ר השביעי והאחרון, אך הוא הפך את המשיחיות לעניין מרכזי על אף שלא הכריז על עצמו במפורש כמשיח. בחצרות החסידיות האחרות הדחף המשיחי מנוטרל על ידי מודל ההורשה. ובהקשר אחר, הרב אברהם יצחק קוק, מיסטיקן מובהק, ראה את תקומת העם בארצו כ"ראשית צמיחת גאולתנו". ניתן לראות את תנועת גוש אמונים, שמנהיגה הרוחני היה צבי יהודה קוק, בנו של רבי אברהם יצחק, כתנועה משיחית, אלא שכאן מדובר על משיחיות שהתייחסה לקולקטיב, הקמת המדינה כאירוע נסי, שעוד הועצם במלחמת ששת הימים, ללא זיהוי של דמות משיחית אינדיווידואלית. מנחם מנדל שניאורסון נפטר, רבי נחמן מברסלב נפטר, והתנועות המשיחית שראו בהם משיחים לא התרסקו. איך אתה מסביר את כוח החיות הזה? ברסלב הייתה חסידות שולית ומפוררת, ורק בשנים האחרונות קמה מחדש והפכה לחסידות פופולרית. חב"ד היא תופעה מרתקת, והכוח הארגוני שלה מדהים. כבר 16 שנה אין להם רבי, ובכל זאת הם משגשגים. אני קושר את יכולת השרידות הזו גם לעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים. ניתן להנכיח את הרבי הנעדר באמצעות המצלמה, המחשב, הווידיאו ויכולות השידור. על אף שהרבי מת, חסידיו רואים אותו יותר מאשר בחייו. הוא קיים היום באופן וירטואלי, אבל ממשי מאוד לגבי החסידים. חלק מהחסידים מאמינים שהרבי לא מת, והם "מתחזקים" אותו באמצעות תורת חב"ד המיסטית והדיאלקטית מזה, ובאמצעות טכנולוגיה סופר מודרנית מזה. המצלמה הכניסה את העבר אל ההווה בצורה חדשה ומהפכנית. הרבי היום נגיש יותר מבעבר. תמונתו מתנוססת במרחבים פומביים ופרטיים, וסרטי וידיאו משדרים את ההתוועדויות שלו במועדים המתאימים. התוועדות שמחת תורה מוקרנת בחג עצמו, והתחושה היא שזה מתרחש עכשיו, במיוחד כששני הקהלים, הווירטואלי על המסך והאקטואלי הצופה בו, מתערבבים בקריאת "אמן". בעבר היו כותבים לרבי באמצעות הדואר הרגיל, והמזכירים ענו אחרי חודשים. היום קיים "פקס אגרות קודש", טכניקת גילוי וחיזוי באמצעות ספרים,)bibliomancy( המנצלת את הכרכים הרבים של מכתבי הרבי מהעבר להתייעצות איתו, וזה נעשה במהירות וביעילות. השילוב של אמונה מיסטית וטכנולוגיה סופר מודרנית עובד בזירות דתיות רבות במציאות של המאה ה 21. יש טענה שהעידן הטכנולוגי, ובמיוחד רשת האינטרנט, מעודדים חשיבה מיסטית בקרב צעירים. אומרים שהרשת והיכולות הטכנולוגיות משנות את תפיסת העולם ואת החשיבה שלנו, ופותחות פתח לקבלה רחבה יותר של תפיסות כמו קיום עולמות נפרדים של חומר ורוח וקשר בין עולמות פיזיים ורוחניים. יש על זה באמת מחקרים מעניינים. הטכנולוגיות בכלל, וזו הדיגיטלית על העולמות הווירטואליים שלה בפרט, מחזירות סוג של קסם לעולם. המדע כאילו הסיר את הקסם, והטכנולוגיות הללו, כמו גם הפיזיקה החדשה, מציגות אופקים חדשים של היקסמות. זה מתחבר די בנוחות לתפיסות דתיות ומיסטיות. התפיסה המיסטית העמוקה של חב"ד היא א קוסמית במהותה - העולם הוא אשליה, והתופעות כולן הן ביטוי לאלוהי. זו הסיבה שחב"ד כל כך מחוברת לטכנולוגיה, בניגוד לזרמים חרדיים אחרים. הרדיו, המחשב וטכנולוגיית ההדמיה הרפואית - כולם מעשי ידי האל. זו תפיסה המטשטשת את הגבולות בין יש ואין, בין מציאות ואשליה. זה מתאים לאופי הרשת ולטכנולוגיות החדשות. קיימת התאמה בין הדוקטרינות המיסטיות והטכנולוגיות החדשות. אנתרופולוג אמריקאי ממוצא הודי בשם ארג'ון אפדוראי הציג לראשונה את ההבחנה בין האופק הטכנולוגי )technoscape( והאופק הרעיוני.)ideoscape( תנועות פונדמנטליסטיות רבות מאמצות בהתלהבות את הטכנולוגיה, אך דוחות את האידיאולוגיה המדעית שמאחוריה ומחליפות אותה במערכת פשר דתית. אתה אומר, בעצם, שבני האדם בכל הזמנים נזקקים לחשיבה המיסטית והיא לא תיעלם, אלא אולי להפך - תתרחב. נכון. העולם יותר טכנולוגי, יותר מורכב, יותר דורש הבנה ומשמעות, ולכן מחשבה מיסטית לא תיעלם, אולי להפך. האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים נפלו, ואנו רואים תופעות של חזרה לדת, כמיהה לרוחניות של העידן החדש ופנייה לרפואה אלטרנטיבית. הרפואה האלטרנטיבית, האסטרולוגיה, הגרפולוגיה - כולן הפכו מקובלות מאוד בשלהי המאה העשרים. האם, לטעמך, הרפואה האלטרנטיבית היא סוג של תיאוריה מיסטית? האם היית פונה לרופא אלטרנטיבי? לאסטרולוג? גרפולוגיה דומה לרפואה אלטרנטיבית, כי כמוה היא מניחה הנחות מעין מדעיות. שתיהן שיטות שהמדע אינו מקבל, אבל שתיהן שייכות לתחום הטבעי, ללא צורך במעורבות של מטפיזיקה. הן משתמשות בהנחות ובחוקיות שהמדע אינו מקבל, אבל הן אינן מיסטיקה. המדע מחפש סדר בתופעות, והגרפולוגיה מצייתת לאידיאל הזה בצורה גורפת. לדוגמה, הגרפולוגיה מניחה שבתוך אפיונים שונים של כתב היד ניתן לנבא תכונות כמו יושר, התאמה לחברות בקיבוץ וכד'. רוב החוקרים יראו בטענה כזו לסדר יומרנות מופרכת, והם אינם סבורים שיושר, למשל, הוא תכונה מוכללת שאינה תלויה בסיטואציה. מבחן אישיות, שמבוסס על הפסיכואנליזה. לנבדק מוצגים עשרה גרפולוגיה היא שיטת אבחון כרטיסים עם כתמי דיו חסרי צורה שאינה שונה באופן עקרוני מוגדרת )אך עם סימטריה דו צדדית(, משיטות אבחון פסיכולוגיות והוא מתבקש לתת להם פירוש. ההנחה היא, שהאדם משליך את יצריו, רבות, ובמיוחד משיטות אבחון רגשותיו ומשאלותיו הלא מודעים על דינמיות כמו מבחן רורשאך. הגירוי העמום. ההבדלים העיקריים טמונים במסקנות הגורפות שמסיקים גרפולוגים מכתב היד, ובהיעדר מסגרות הכשרה מורשות לגרפולוגיה. הדחייה הכוללת של הרפואה האלטרנטיבית בעבר התמתנה בהדרגה. עד לפני ארבעים שנה דחו לגמרי את האקופונקטורה שמקורה ברפואה הסינית. היום מקבלים את השיטה אחרי שמצאו הסבר לפעולתה בדרך מדעית רציונלית. אני חושב שצריך לבדוק אם הרפואה עובדת, ורוב השיטות האלטרנטיביות לא באמת עובדות כאשר מודדים אותן בעיניים מדעיות. אבל יש גורמי ריפוי שאינך יכול תמיד לבחון ולמדוד באמצעות גורמים ביו כימיים, וקשה להפריד בין הגורמים. חלק גדול מהריפוי הוא פסיכולוגי. גם אם נניח שהתרופה ההומיאופתית היא ריקה לחלוטין - כלומר, חסרת חומר כימי אקטיבי - עדיין ייתכן אפקט פלס בו שלעתים יכול להיות דרמטי. אם המרפאים הלא ממוסדים מיומנים בבניית מעטפת של משמעות שמעוררת ציפיות חיובית ומעניקה תקווה, יש כאן צעד ראשון של ריפוי. שיטות הטיפול הפסיכולוגי, ובמיוחד הפסיכואנליזה, לא מתבררות היום כסוג של רפואה לא מדעית, שקרובה אולי אפילו לרפואה אלטרנטיבית? טיפול פסיכולוגי מיועד לסימפטומים נפשיים, לאנשים במשבר נפשי. במצבים כאלה היכולת לגעת במעטפת הרגשית של אדם - בתקווה, באמונה, בפחדים - היא קריטית. אם לאדם שסובל מדיכאון מעניקים תקווה, ניתן לרפא אותו - גם אם אין לשיטה רציונל מדעי מוכח. יש כיום טכניקות טיפול רבות שיעילותן הוכחה במחקרים מדעיים. טיפולים חדשים אלה שייכים בעיקר למשפחת השיטות הקוגניטיביות התנהגותיות. נכון שככל שאתה עובר לתחום הטיפולים הדינמיים, לפסיכואנליזה ונגזרותיה, אתה מגיע לשדה שקשה מאוד לתקף אותו, ומעמדו המדעי נמצא בסימן שאלה. אבל גם אם השיטות הדינמיות, ובראשן הפסיכואנליזה, פחות יעילות מגישות קוגניטיביות והתנהגותיות לסילוק סימפטומים, הן בוודאי יעילות יותר כשמדובר במסע נפשי לחיפוש משמעות ובהתמודדות עם מצוקות קיומיות. בשיטות הטיפול הנפשי קיים רצף, מהרפואה המדעית הטהורה מצד אחד ועד לאנליזה ושיטות ריפוי אלטרנטיביות בצד השני, וכל אחד יכול למצוא משהו שמתאים לו על הרצף הזה. אם זה היה תלוי בך, היית מעדיף עולם ללא מחשבה מיסטית, ללא רופאי אליל, צדיקים ומכשפים? זה היה עולם מוצלח יותר? תלוי עבור מי. יש אנשים שהיו יכולים לחיות חיים מספקים בעולם כזה, אך דומני שיותר אנשים היו מתקשים להתמודד עם מצוקות הקיום ללא מערכות אמונה וסוכני תיווך אלה.

9 רפואה שיחה עם סיימון סינג ואדזארד ארנסט / דודי גולדמן ציידי השקרים הרפואה האלטרנטיבית אינה מועילה. לעתים היא עלולה אפילו להזיק. זו המסקנה החד משמעית אליה הגיעו צמד המדענים סיימון סינג ואדזארד ארנסט בעקבות מחקר מקיף. ספרם "ריפוי או פיתוי: רפואה אלטרנטיבית במבחן", שיצא לאחרונה בעברית, מנסה להוכיח כי כל שיטות הרפואה האלטרנטיבית אינן אלא אחיזת עיניים. דודי גולדמן שוחח איתם על רפואה ועל הבדלים בין מדע לאמונה "ישנם, למעשה, שני דברים, מדע ודעה; הראשון מוליד ידיעה, השני - בורות" "ריפוי או פיתוי", סיימון סינג ואדזארד ארנסט 018 תולדות האנושות רצופות במאבקים בין רציונליות למיסטיקה ובין שכל לרגש. לשיאו הגיע העימות עם הולדת המדע המודרני. מתוך הכאוס האפל של ימי הביניים, מתוך עולם של כשפים ואמונות דתיות, נולדה מתודה חדשה המתארת את סדר היקום ללא צורך בהתערבות חיצונית; שמציעה הסבר אותו אפשר להעמיד לבחינה בניסוי חוזר; שנתפסת באמצעות השכל ומאפשרת ניבוי של כלל התופעות בטבע. בתחילה היה המיתוס. בני האדם בנו סביבם מארג של כוחות, שבמישרין או בעקיפין קבעו את גורלם. במרומי האולימפוס חגגו אלים וחצאי אלים שחרצו מי לחיים ומי למוות. בעלי חיים וצמחים הפכו קדושים, רוחות ושדים ריחפו מעל והתערבו בגורלות בני האדם, שכעלה נידף ברוח נכנעו לגחמות ולרצונות שמעבר להבנתם. הטבע היה חזק מהם. בעקבות המיתוסים הגיעו הדתות הגדולות - הסבר מלא ובלתי ניתן לערעור על סדרו של עולם, הנובע ישירות מרצונו של האל הכול יכול. האדם, נזר הבריאה, לא תמיד מסוגל להבין באמצעות שכלו את דימוי: ויזואלפוטו visualphoto מיקי קרצמן, "גילה #2", 2001, הדפסה דיגיטלית, 100x70 ס"מ / טקסט נוסף בעמ' 64

10 דרכי האל, אבל מאחורי כל תופעה, מובנת או בלתי מובנת, ניצבים הרצון והחוכמה האלוהיים, שמניעים את הטבע כולו. האל היחיד מכניס סדר לכאוס המיתולוגי. האדם אינו נדרש להבין אלא להאמין, ואמונה, מטבע הדברים, נובעת מהלב ומהרגש ולא מהשכל. כחלק ממהפכה כוללת הציב העידן המדעי את האדם במרכז. לא עוד נתון לחסדי הטבע שסביבו, לא עוד להוט למלא אחר גחמותיהם של חצאי אלים, לא עוד מאמין שוטה שמקבל את דברי הקודש ללא בדיקה, אלא סוג של פרשן ושופט המפענח בכוחותיו, ובעיקר באמצעות שכלו, את היקום כולו. המדע הציע קריטריונים חדשים להבנה, שהעיקרי שבהם הוא "מה שעובד" - היכולת לנבא תופעות ולפעול בהצלחה על פי ניבויים אלו. על אף שמדובר בשני תחומים שונים במהותם, הקרב בין האמונה למדע נמשך עד היום ללא הכרעה ברורה. בני אדם זקוקים לאמונה, לתקווה ולרגש חם לא פחות משהם זקוקים לשכל ולהבנה. מיתוסים, אמונות, דמיונות, רגשות, מאוויים וחלומות משפיעים על בני אדם לא פחות )ולעתים הרבה יותר( מאשר הוכחה מתמטית והסבר מדעי. מושג האמת תמיד היה יחסי, וההחלטה במה להאמין תמיד הייתה סובייקטיבית. פילוסוף המדע קארל פופר ניסה לשרטט את הקו המפריד בין מדע לבין מה שאינו מדע. הוא לא היה הראשון, וגם לא האחרון. הצעתו של פופר להגדיר כמדע רק תיאוריות שניתן להעמיד לניסיון ולהפרכה היא אמצעי טוב להבחנה בין מדע לאמונה, אבל מהר מאוד התברר שאין בפתרון זה כדי למנוע מרבים ליחס תוקף של אמת לתיאוריות אדזארד ארנסט )מימין( וסיימון סינג )משמאל( "לא מדעיות", ולהעדיף אותן על כל הסכמה מדעית מקובלת. מספר גדול של אנשי מדע ופילוסופים של המדע התייצבו במהלך המאה העשרים בחזית המאבק נגד מה שכינו שרלטנות, בורות ואמונות טפלות. שניים מהלוחמים הללו הם ד"ר סיימון סינג ופרופ' אדזארד ארנסט, שפרסמו לפני שנתיים את ספרם "ריפוי או פיתוי: רפואה אלטרנטיבית במבחן" )הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי עליית גג, 2009, בעריכת יהודה מלצר. מאנגלית: דפנה לוי(. מה מניע מדענים לצאת למלחמה בידעונים? מדוע חשוב להם להוכיח כי תיאוריות מקובלות ואהודות רבות אינן "אמיתיות" במובן שבו מדע אמיתי? אין תשובה חד משמעית לשאלות אלה. סינג וארנסט טוענים שהם נלחמים את מלחמת הרעיונות ה"טובים" ברעיונות ה"רעים". השניים בדקו לעומק ולרוחב ארבע מפרקטיקות הטיפול האלטרנטיביות הנפוצות ביותר: אקופונקטורה, הומיאופתיה, כירופרקטיקה ורפואת צמחי מרפא )ראו מסגרת( ועוד פרקטיקות ריפוי לא מדיציניות אחרות, ובהן אוסטאופתיה, שיטת אלכסנדר, ארומתרפיה, גאדג'טים אלטרנטיביים, קריסטלים )גבישים(, דיאטות אלטרנטיביות, הילינג רוחני, היפנותרפיה, חוקנים לשטיפת המעי הגס, טיפול בחמצן, טיפולי הרפיה, טכניקות אבחון אלטרנטיביות, טכניקות ריפוי אלטרנטיביות, טכניקות התעמלות אלטרנטיביות, כוסות רוח, מגנטים, מדיטציה, נטורופתיה, ניקוי רעלים )דטוקס(, נרות אוזניים )נרות הופי(, סילוק מתכות )כילאציה(, עיסוי, עלוקות, שיטת פלדנקרייז, פנג שואי, פרחי באך, רייקי, רפואה אורתומולקולרית, רפואה איורוודית מסורתית, רפואה אנתרופוסופית, רפואה אמת ולשון הרע סינית מסורתית, רפלקסולוגיה, שיאצו, תוספי מזון, תרפיה ביקורו של סיימון סינג בישראל התקיים חודשים ספורים לאחר סיומה של פרשה מכוערת ואלימה, עצבית, תרפיה קרניו סקרלית שגם חשפה את חולשת חוק לשון הרע בבריטניה. ב 15 באפריל 2010 החליט ארגון הכירופרקטים אוסטאופתיה גם )הנקראת הבריטי לבטל תביעה על הוצאת לשון הרע שהגיש נגד סינג, בעקבות מאמר שפרסם ב"גרדיאן", ובו גולגולתית( ותרפיה תאית. כתב בגנות הכירופרקטיקה. סינג טען כי בניגוד למה שרוב הציבור, וגם חלק מהממסד הרפואי, חושבים, הריפוי טכניקות מספר כירופרקטיקה היא פרקטיקת ריפוי לא מבוססת הוכחות, ולכן שייכת לענף הריפוי האלטרנטיבי ואינה בארצות להצלחה הזוכות חלק מהרפואה המודרנית )המדיצינית(. ארגון הכירופרקטים בבריטניה, גוף חזק ועתיר משאבים, תבע את ד"ר סינג בתביעה אישית. עלויות משפט שעניינו לשון הרע גבוהות מאוד בממלכה המאוחדת, ולעתים תכופות קורה שגם מי שיצא נקי עלול להפסיד כסף רב. בדרך כלל הנתבעים נסוגים באחד משלבי המשפט, כדי למזער את הנזק הכספי שייגרם להם. לא כך נהג סינג. הוא המשיך להיאבק לאורך כל שנות המשפט. לבסוף ניצח בערעור שהגיש, ובו הצליח לטעון להבעת דעה, מאחר שלפי החוק הבריטי, אם אדם מציין עובדה - עליו להוכיח אותה כדי לצאת זכאי. בעקבות כך החליט ארגון הכירופרקטים הבריטי למשוך את התביעה, ובכך הסתיימה הפרשה. המשפט העלה שאלה עקרונית לגבי טיבו של מאמר העוסק בתיאוריה מדעית או בפרקטיקה רפואית, ומעלה טענות שהן חלק מדיון אקדמי או תיאורטי, ולפיכך לא תמיד ניתן להוכיח אותן. האם איש מדע המציע תיאוריה מסוימת חשוף לתביעה מצד חברה מסחרית, שהתיאוריה עלולה לפגוע בה או בפעילותה? האם מדען דומה יותר לעיתונאי, או שמא לסופר, בכל מה שקשור לתביעת דיבה? סינג ניצח במשפט, אבל הוא אינו חוגג את ניצחונו. לדבריו, מערכת החקיקה בבריטניה חושפת כשל עמוק בנושא חוק לשון הרע. "אני עדיין מזועזע מכך שארגון הכירופרקטים הבריטי וכמחצית מהמטפלים הכירופרקטים בבריטניה התעקשו לטעון טענות בלתי מבוססות. מתסכל אותי שהם שבהן פועלת רפואה מערבית מתקדמת, הדהימה גם את כותבי הספר. מצד אחד, בכל מדד אפשרי הרפואה המערבית הקונבנציונלית מציגה אחוזי הצלחה מדהימים ומאפשרת איכות חיים ותוחלת חיים שלא היו אפשריות בלעדיה. מצד שני, טכניקות ניו אייג'יות אזוטריות וחסרות כל בסיס מדעי זוכות לפופולריות הולכת וגוברת. שני החוקרים ערכו מסע הנמשך על פני אלפי שנים, מהפרהיסטוריה, דרך מצרים הקדומה, בבל, יוון ורומי, ימי החליטו לתבוע אותי על הוצאת דיבה ולהעביר אותי שנתיים של גיהנום לפני שזוכיתי מאשמה. אני ותקופת הרנסנס הביניים, כועס על כך שחוקי לשון הרע שלנו מגבילים את אמירת האמת ומעודדים תביעות דיבה מגוחכות, ובכך הם משתיקים למעשה כל אדם שמנסה להגיד היגד של אמת לציבור, וזה אומר עיתונאים, מדענים, סופרים, בלוגרים וכל אדם שערך האמת חשוב לו. מי שמפסיד מזה הוא הציבור, כי האמת חוששת להיחשף". הנאורות, ועד זמננו. הם בחנו את שיטות הריפוי האלטרנטיביות, את ההיסטוריה של היווצרותן, את המהפכים השונים שעברה כל שיטת ריפוי כזו, ובעיקר את התקפות המדעית שלהן. במרכז עוזרות במצבים שונים ובעיקר במתח; שמדיטציה יכולה לעזור לאנשים רבים בתנאי שאינם סובלים ממחלות נפש, ושעיסוי קלסי )המסאז' הוותיק והטוב( משפר את ההרגשה אצל רוב המטופלים. באוקטובר האחרון הגיעו סינג וארנסט לישראל, כדי לקדם את המהדורה העברית של ספרם. בארץ הם התקבלו בהתנגדות עזה מצד קהילת אנשי הריפוי האלטרנטיבי על סוגיו השונים, ובהתלהבות על ידי ספקנים ורציונליסטים. רבים צבאו על דלפק מכירת הכרטיסים בבית אריאלה בתל אביב והתחננו לקנות כרטיסי ישיבה על המדרגות, לאחר שהאולם התמלא עד אפס מקום. הוויכוח בין אנשי מדע רציונליים לתומכי ריפוי אלטרנטיבי מעורר סערת רגשות אצל כל המעורבים. בשיחה עם "אודיסאה" הצהירו המחקר הוצגה השאלה: האם התיאוריות שנבדקו באמת עוזרות ב"מבחן התוצאה החוזרת". נתחיל במסקנה החד משמעית שאליה הגיעו סינג וארנסט, ואותה הם מציגים בספרם: כל השיטות האלטרנטיביות, הארבע הנפוצות ביותר והפרקטיקות הנוספות, אינן עוזרות במקרה הטוב. במקרה הרע - הן בהחלט עלולות להזיק לאדם. האקופונקטורה, כותבים שני המחברים, עוזרת לעתים לכאבי גב, אבל היא יעילה בעיקר בגלל האמונה של המתרפא בכוחה )פלסבו(. אפקט הפלסבו ניכר גם בהומיאופתיה. הטיפול הכירופרקטי, לעומת זאת, עלול אף להיות מסוכן, וכך גם צמחי מרפא, שברובם המכריע אינם עוזרים, ולעתים הם עלולים להתגלות כמסוכנים. עם זאת, המחברים מציינים שטכניקות הרפיה

11 השניים שוב ושוב, כי הם אינם חשים כלוחמים במסע צלב נגד הנטייה של המון "חסר השכלה" לנהות אחר הפלאי והקסום. למה יצאתם למלחמה ברפואה האלטרנטיבית? סינג: לא יצאנו למלחמה במישהו. לא היו לנו אינטרסים כלכליים, ולא נלחמנו בבעלי אינטרסים כאלה. לא עבדנו עם או כנגד שום חברת תרופות. בפשטות ובצניעות, ניסינו לבדוק את כל הפרקטיקות של הרפואה האלטרנטיבית על פי סרגל אחד: עד כמה יש בסיס עובדתי להצלחה שלהן. לנו לא אכפת אם שיטה מסוימת פועלת באורח מסתורי; העיקר שהיא תעבוד. כפי שהרפואה הקונבנציונלית מחויבת להציג הוכחות להצלחה, כך הפרקטיקות האלטרנטיביות צריכות להיבחן לפי אמת המידה הזו. סינג והמדע הפופולרי יותר ממחצית האוכלוסייה במדינות המערב צורכת שירותי ריפוי אלטרנטיביים ומוציאה על זה הון עתק. הטענה הרווחת היא שמיליארד סינים לא יכולים לטעות, ואפילו במדינה קטנה כמו ישראל הוציאו התושבים אשתקד )על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2009( חצי מיליארד שקלים במהלך 2.7 מיליארד ביקורים אצל מטפלים אלטרנטיביים. רבים מהם מקבלים את הטיפול דרך קופות החולים. גם התקשורת הפופולרית מלאה בסיפורי החלמה פנטסטיים. אז מה, כולם משוגעים? ארנסט: בבריטניה בדקה ועדה פרלמנטרית את הנושא, ובעיקר את תחום ההומיאופתיה. הוועדה קראה לממשלה להפסיק לממן את הטיפולים האלה באמצעות ביטוח הבריאות הממלכתי, שזה כמו קופות החולים אצלכם בישראל. ומה קרה? כלום. קופות החולים צריכות לשרת את הציבור, והן אומרות שאם זה מה שהציבור רוצה - אנחנו ניתן לו גם את זה. כולם מנסים לרצות את הציבור הרחב. האם המדינה צריכה לממן כל רצון של הציבור גם אם אינו מועיל? אנחנו חושבים שלא, אבל זו כמובן החלטה פוליטית, ולא מדעית. סינג: פרופ' ארנסט ואני פרסמנו מכתב פומבי, ביחד עם מומחים סיימון סינג, בן למשפחת מהגרים הודית שהגיעה לאנגליה בשנות ה 50 מפנג'אב, למד פיזיקה בקולג' המלכותי של לונדון והשלים דוקטורט בפיזיקה גרעינית באוניברסיטת קיימברידג' ובארגון האירופי למחקר גרעיני, אותו ארגון המפעיל את מאיץ החלקיקים בסרן שליד ז'נבה. במשך שנים לימד מתמטיקה בהודו ובדרום אפריקה, עד שהצטרף לשירות השידור הבריטי והתמקד במדע פופולרי. לפני ארבע שנים זכה בפרס על סרט דוקומנטרי בבימויו בשם "המשפט האחרון של פרמה", על שם הבעיה המתמטית המפורסמת המכונה כך. על הסרט אמר הפיזיקאי והמתמטיקאי חתן פרס נובל, רוג'ר פנרוז, כי הוא "הסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם על מדע". בעקבות הסרט המצליח הוציא סינג לאור ספר באותו שם, "המשפט האחרון של פרמה", שהפך להיות הספר הראשון על מתמטיקה שהגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר בבריטניה. ספר נוסף שסינג כתב וזכה להצלחה, "סודות ההצפנה", עוסק בהיסטוריה של ההצפנה ושל פענוח צפנים, ובעקבותיו הופקה סדרת טלוויזיה מצליחה בשם "המדע של הסודיות" עבור ערוץ 4 הבריטי. הספר השלישי שסינג כתב והוציא לאור היה "המפץ הגדול". הספר עוסק בהיסטוריה של היקום וכתוב בצורה פופולרית ומובנת, ובעיקר פשוטה. הפשטות הזו, שהיא ערך אסתטי וגם עונה על השאיפה של מדענים בכלל, ופיזיקאים בפרט, להגיע לפתרון פשוט ואלגנטי של חידות טבע - היא המוטיב המרכזי בספרו האחרון, "ריפוי או פיתוי: רפואה אלטרנטיבית במבחן". שותפו לכתיבת הספר הוא פרופ' אדזארד ארנסט, רופא גרמני והפרופסור הראשון לרפואה משלימה בבריטניה, אשר כרופא מדיציני חקר ובדק שיטות שונות של רפואה אלטרנטיבית, ובעיקר של הומיאופתיה. ספר זה בוחן את הרפואה המשלימה בכלים מדעיים. ואנשי מדע ורפואה אחרים. שאלנו את הממשלה כיצד היא מצדיקה הוצאת כסף על טיפולים, שאין כל ראיה לכך שהם מועילים. אני חושב שהמכתב השפיע במידה מסוימת, אם כי לא מכריעה. הסטטיסטיקות בבריטניה מצביעות על כך שההוצאה על טיפולים האלה ירדה, ובית חולים הומיאופתי אחד אפילו נסגר. ממש החודש נודע כי האיחוד האירופי יאסור בחקיקה על שיווק של מאות תוספי תזונה ותכשירים צמחיים והומיאופתיים, וזאת והסתמך על עשרות מחקרים שבדקו את השימוש בהם. אם לאחר בדיקה יסודית של כל פרקטיקות הריפוי האלטרנטיביות ראיתם שמדובר בהבלים ובבזבוז עצום של זמן וכסף במקרה הטוב, ובסכנה לחיים ולבריאות במקרה הרע, מדוע אינכם פועלים למען איסור מוחלט על רפואה אלטרנטיבית? ארנסט: איסור מוחלט על רפואה אלטרנטיבית יהיה חסר היגיון, בדיוק כמו התרה מוחלטת של כל הטיפולים. ישנם טיפולים שנראה כי לעתים רחוקות הם עובדים, וצריך להמשיך לחקור אותם. אם האפקטיביות שלהם תאושש, צריך יהיה לשלב אותם בשגרת הטיפול הרפואי. טיפולים אחרים יש לאסור. הומיאופתיה היא כנראה הדוגמה הקלסית ביותר לסוג טיפולים שצריך לאסור. זו רפואה אלטרנטיבית שבפירוש אין ראיות ליעילותה, אף שהיא נפוצה מאוד. סינג: אני מאוד אופטימי. נראה שההתפתחויות מצביעות על כך, שרפואה אלטרנטיבית מבוססת ראיות אכן תשרוד. ברור שאם יהיו ראיות מספיקות לגבי שיטת ריפוי אלטרנטיבית מסוימת, אנשים ילכו עליה ואט אט יעזבו שיטות ריפוי שאין ביסוס ליעילותן. הבעיה היא שכיום כל שיטות הריפוי האלטרנטיביות אינן מבוססות, והירידה המסוימת בקרנה של ההומיאופתיה בבריטניה היא ההוכחה לכך. הספר שלנו עזר לזה, וכך גם פעילותה של התנועה הספקנית, הדוגלת בהוכחות רציונליות. אתם חושבים שבנימוקים רציונליים ניתן לשכנע אנשים להפסיק את השימוש ברפואה אלטרנטיבית? סינג: באחת ההופעות הציבוריות שלי עמדתי על במה מול קהל גדול ובלעתי 80 גלולות הומיאופתיות, שמותר לצרוך מהן רק אחת בכל פעם, המשכתי לדבר ולא קרה לי כלום. למה? כי הן הכילו מים וסוכר - חומרים שאינם רעילים, אבל בהחלט גם לא עוזרים. הטענה של ההומיאופתיה, שדילול תרופה שוב ושוב עוזר, היא הבל מיסטי מוחלט. למים אין זיכרון )ראו מסגרת(, ובתרופות הומיאופתיות אין אף מולקולה של חומר הריפוי הבסיסי שהם טוענים שקיים בהן. אז בלעתי 80 גלולות הומיאופתיות והראיתי לכולם שאין בהן כל תועלת. כל אלה פעולות שאט אט חודרות לתודעה של בני אדם, גם אם הם רוצים לחשוב אחרת. אני רוצה לספר לכם סיפור אישי. לפני יותר מעשור אחד משני בני עמד לפני ניתוח כירורגי מסובך בבטן. אמו טענה כי לעצירות ולכאבי הבטן של הילד מקור נפשי, כנראה תגובה למתח רב. אחרי ששכנעה אותי ואת הכירורג שעמד לנתח את הילד לקבל ארכה של חודש, היא נסעה עם הילד לסיני, ושם הם שהו שבועיים שלושה ליד הים, בשקט ובשלווה, ויצרו קורלציה בין השעון הביולוגי לבין השעון הגיאוגרפי. והנה, כאשר הילד ואמו חזרו מסיני לעיר, הילד היה בריא. הוא עבר סדרה של בדיקות שהראו שהפיתול במעיו נעלם, והוא לא נזקק לניתוח. יש לכם הסבר לתופעות כאלה? ארנסט: זו אנקדוטה, ואין לי הסבר לאנקדוטה. אבל אוסף של אנקדוטות אישיות עדיין אינו הופך תחום תיאורטי למדע. אנחנו קוראים לזה "סיפורי הדודה/גיסה". לכל אחד בכל קהל יש איזו דודה, שכל הרופאים הרגילים התייאשו מלרפא אותה, עד שהלכה להומיאופת או למרפא אלטרנטיבי אחר, ורק הוא - בעזרת איזה שיקוי מסתורי - הצליח לרפא אותה או להציל את חייה. סיפורי אנקדוטות הם היפוכו של מדע. המתודה המדעית אומרת שהבדיקה נעשתה על כמה אנשים, מול קבוצת ביקורת, ושהוכח במובהק שהטיפול שהדודה שלך קיבלה ועזר לה, אמור לעזור גם לדודה שלי עם אותה מחלה, וגם לדודה של סיימון עם אותה מחלה. זה משמעה של המתודה המדעית. בתנאי ניסוי דומים אותן תוצאות יחזרו שוב ושוב. על זה מבוססת כל הרפואה הקונבנציונלית. לא על סיפורי החלמה פלאיים של איזו דודה או של הילד שלך. גם בעבר וגם היום יש רבים שהולכים לאסטרולוגים או לקוראים ולמתנבאים, שאומרים מה צפוי לך ממש מחר. אלה פרקטיקות שאולי מסקרנות ומעניינות וגורמות ריגוש - אבל אין להן שום קשר למדע. המתודה המדעית היא שהאריכה את תוחלת החיים שלנו; היא שהניבה אנטיביוטיקה; היא שהורידה את תמותת התינוקות בצורה דרמטית; והיא זו שמאפשרת לך לקחת כדור נגד כאבים לאחר עקירת שן, או זריקת הרדמה לפני ניתוח. אני לא חושב שתעדיף לחשים או ליטוף של מכשפה או תפילה או קלפים לפני עקירת שן. נדמה לי שאתה וכל אדם שפוי אחר תעדיפו לקבל לפני ניתוח זריקת הרדמה, שנהגתה, נחקרה ופותחה רק במסגרת המתודה המדעית. אם אין אפשרות לאסור על פרקטיקות רפואיות שאינן מבוססות על הוכחה, אולי כדאי לעשות רגולציה ולהסדיר אותן בחוק, כדי לסנן שרלטנים ולמנוע מקרים בנוסח "הטיפול הצליח אבל החולה מת"? סינג: יש טעם ברגולציה, בהסדרה של התחום, רק אם אחד הקריטריונים יהיה ראיות מדעיות ליעילות הטיפול. ברגולציה של מקצועות רפואיים יש מחויבות לפעול בהתאם לראיות משכנעות. אם אין את זה, הרגולציה היא שטויות. אם נעשה רגולציה אמיתית להומיאופתים, הם ייאלצו להפסיק לעבוד. בנוסף לכך, אם תסדיר הומיאופתיה אולי תיפטר ממטפלים שאינם אתיים, אבל המטופלים יקבלו מסר כאילו מי שעומד ברגולציה הוא בסדר, וכך שיטה זו, שהיא שטות מוחלטת, תקבל גושפנקה רשמית. לכן, בשלב הזה, אני נגד רגולציה. שאלת אם מיליארד סינים יכולים לטעות, ואיך יכול להיות שאנשים אינטליגנטים מעדיפים פרקטיקות ריפוי שלא הוכחו ושעולות כסף רב, למרות חוסר יעילותן במקרה הטוב. השאלה הזו מרתקת גם אותי. גם אני מוקף בבני משפחה שקונים תרופות הומיאופתיות, ואני שואל אותם, למה? התשובות הן שבית המרקחת שהם מכבדים או הרוקח הסולידי הציעו להם אותן, או שספורטאי נערץ משתמש בהן, או ששירות הבריאות הלאומי הבריטי מאשר ומסבסד אותן, ואפילו שמוסף הכרומו של יום ראשון בעיתון פופולרי אמר שהן נהדרות. כלומר, הסיבות לכך שאנשים משתמשים בשיטות ריפוי שלא הוכחו, או צורכים תרופות שהן חסרות ערך, הן דווקא רציונליות. יש לך רוקח שאתה מכיר שנים, הוא נראה לך איש מקצוע טוב וסולידי ומנהל בית מרקחת טוב, והוא מציע לך תרופה הומיאופתית. טבעי שתסכים לנסות את זה. הבעיה היא שמדובר בשיטות שבעליל לא הוכחו. בספר סקרנו במדויק את השיטות השונות, ובאמת ניסינו

12 ארבע השיטות הנפוצות לחפש שיטה אחת מבוססת הוכחות שתעבוד. הלוואי שיימצאו כאלה שיטות. אין לנו כוונה להשבית שמחות, אלא להראות לבני אדם את האמת. לא תמיד האמת מעניינת. אנשים לא מחפשים אמת; הם מחפשים נחמה, הם מחפשים תקווה, הם מחפשים התרגשות והרפתקה. מה כל כך נורא בכך שאנשים יאמינו לתיאוריות לא מבוססות ולא מועילות, אם הם מרוצים ומוכנים לשלם עבור כך? סינג: יש לנו בבריטניה אנשים משכילים, אנשים עם יכולות רטוריות מצוינות, רופאים מקצועיים מומחים בתחומם. הם אומרים לי: אתם, אנשי המדע, ספונים במגדלי השן שלכם. אנחנו לוחמים בחזית מול חולים, אנשים שמבקשים עזרה. הם רואים במדענים אנשים קרי לב, הם רואים ברופאים הרגילים אנשים שאינם מעניקים יחס אישי למטופל שלהם, והם מנסים לעזור בכל כלי הנשק שעומדים לרשותם. אז לעתים הם עצמם נכנעים לחולה ונותנים לו מה שהוא מבקש. בעיני, מי שמטפל בצורה יעילה בבני אדם הוא אדם טוב, גם אם מדובר ברופא קצר רוח שממתינים לו חולים רבים, ולעומת זאת, גם המטפל האלטרנטיבי הכי נחמד וקשוב, שיציע שיטות שלא יעזרו לחולה, הוא רק מתחזה לטוב, אבל למעשה הוא רע. אני אומר להם שאנחנו חיים בעידן פוסט מודרני, שמטיל ספק בהגמוניה של כל קנון, מדעי או תרבותי. יש תנועות נטורליסטיות או ניו אייג'יות של אנשים שאינם מחסנים את הילדים שלהם, ויש תנועות אנטי פסיכיאטריות, בעיקר מאז הסרט "קן הקוקייה", המתנגדות למתן ריטאלין לילדים שאובחנו כבעלי בעיות קשב וריכוז. דומה שהישגים רבים שעידן הנאורות והחשיבה הרציונלית הביא לנו, נתפסים בקרב הקהל הרחב בצורה טריוויאלית, אבל מאחר שלרפואה הקונבנציונלית אין פתרונות מוחלטים לכל מיני מחושים מתמשכים כמו כאבי גב, עולה ופורחת הנהייה אחר פרקטיקות ריפוי עתיקות, כמו רפואה שאמאנית, רפואה הודית או רפואה סינית. בבריטניה שיעור הלא מתחסנים או שאינם מחסנים את ילדיהם עומד כיום על 25%, ויש הלכי רוח אנטי מדעיים ואנטי רפואיים. אני אפילו יכול להבין חלק מזה. תראה, לפני 70 שנה האדם הפשוט שמע על הישגים רפואיים כבירים כמו פיתוח אנטיביוטיקה, ואנשים התרגלו להשתמש בה בלי לתת את הדעת על המתודה שהניבה אותה. היום אין הרבה פריצות דרך דרמטיות, מה עוד שתוחלת החיים התארכה מאוד, ובעקבות זה הופיעו מחלות ניווניות שונות, חשוכות מרפא. אנשים רבים עלו בסולם החברתי והפכו להיות מעמד בינוני עם כסף פנוי, והם חשים שהרפואה "נתקעה", אבל ביכולתם לקנות נגישות לרפואה אלטרנטיבית, ואולי היא תעזור. לעתים קרובות פרקטיקות כאלה נקשרות עם מיסטיקה מזרחית, מה שמוסיף לכל העסק נופך מסתורי אקזוטי, קסום ומעניין. אז מה רע להיות חלק מזה? אתה בן למשפחה הודית ותיקה, ערש ההולדת של טכניקות מדיטציה ויוגה רבות, והנה, דווקא לבך גס באלה. למה? סינג: לבי לא גס באלה. מדיטציה יכולה לעזור ולהרגיע אנשים בתנאי שהם בריאים בנפשם, וגם תרגול יוגה עשוי להניב שיפור ותועלת למתרגל. אני מסרב להכיר בקיומם של צ'אקרות ומרידיאנים ומסלולי אנרגיה, כי את אלה לא מצאנו, אבל זה לא אומר לגבי התרגול של מדיטציה ויוגה. אם זה עושה לך טוב - תעשה את זה ותתמיד, כדי שימשיך להיות לך טוב. אם הציבור נוהה אחר הקסם המיסטי היקר והאקזוטי ומעדיף אותו על פני רפואה מבוססת מדעית, אולי אנשי המדע והרציונליסטים צריכים לבוא אל הציבור ולשכנע אותו? ארנסט: אני מסכים. על המדענים ועל האנשים הנאורים לדבר ולהסביר את עמדתם לציבור הרחב. הבעיה היא שהטיעונים והצגת הדברים של האחרים - מאחזי העיניים, הקוסמים המתעקשים לטעון שהם בעלי כוחות נסתרים - הם תיאטרליים ודרמטיים ומושכים יותר תשומת לב מאלה של המדען, שמטבעו, נסמך על עובדות. כך שאתה מקבל איש במה מיומן בתקשורת עם קהלים גדולים שמוכר אשליות, מול מדען שנצמד לעובדות, ולכן בהכרח הופך להיות משעמם. אצלנו בישראל זה כך. מול פטפוט מתלהם, המבוסס על דעות ולא על ידע ועובדות, עומד לא פעם אדם רציונלי שמבסס את עמדתו בשקיפות, ואז מטיחים בו שלא יבלבל את הציבור עם... עובדות. ערכן של עובדות נמצא, כידוע לכם, בירידה גדולה... סינג: אני מסכים איתך, ולא עם ארנסט, ולעתים יש מדענים שעדיף שישתקו, כי החוכמה והברק שלהם נמצאים במיטבם במעבדה, והם אינם מסוגלים להתמודד עם פטפטן בעל יכולת רטורית ולהטוטנית גדולה מול ציבור מתלהם. ארנסט: אני מתעקש שתפקידו של המדען ושל כל אדם רציונלי, נאור ומוסרי הוא להשמיע קול נגד. להשמיע קול אל מול 50 מיליון האתרים באינטרנט, העוסקים בממבו ג'מבו של רפואה אלטרנטיבית ובסיפורי נסים ונפלאות רפואיים שלא היו ולא נבראו. 99 אחוזים מהתוכן באתרים האלה הם שטויות - חלקן אפילו פליליות ומסוכנות לבריאות. ראיתי אתרים רבים שבהם פרקטיקות רפואיות אלטרנטיביות מוצגות כבעלות יכולת ללחום ביעילות בסרטן ובאיידס. זו כוונה פלילית של הטוענים לרפא מחלות כאלה באמצעות ההבלים האלה, וזה ימיט אסון על המטופל המאמין. סינג: פוסט מודרניזם זה אולי נחמד בתרבות, אבל זה רע מאוד מבחינה רפואית. ברפואה אין אמת יחסית ואין כמה אמיתות. האמת היחידה היא לרפא את החולה. הומיאופתיה את ההומיאופתיה פיתח במאה ה 18 הרופא הגרמני כריסטיאן פרידריך סמואל הנמן, שביסס את התיאוריה שלו על שני עקרונות יסוד: עקרון הדומות, שלפיו "דומה בדומה יירפא" )ובלטינית: similia,)similibus curentur ועקרון המהילה והדילול, שלפיו יעילותה של התרופה גוברת ככל שהיא מהולה יותר. התרופות ההומיאופתיות מדוללות במידה כזו, שהסיכוי שתימצא ולו מולקולה אחת של חומר בתמיסה המדוללת הוא אפסי. הנמן עצמו שיער שזה יהיה המצב, אבל הוא האמין כי למים יש זיכרון, ולפיכך, הטלטול של התמיסה בזמן מהילתה גורם למעבר של תכונות מהחומר הפעיל למים שבהם הוא מדולל. אקופונקטורה הדיקור )אקופונקטורה(, שיטת ריפוי המיוחסת לרפואה הסינית, נכנסה לשימוש במערב בשנות ה 70 של המאה העשרים. בשיטה הזו מוחדרות מחטים עשויות פלדת אל חלד לנקודות מסוימות בעורו של המטופל. לעתים מוחדרים באמצעות המחטים חומרים נוספים לתוך הגוף )כגון תמיסות הומיאופתיות(, ולעתים מוצמד אליהן חומר בוער. הדיקור עונה על עקרונות הרפואה הסינית, שלפיה עוברת אנרגיית החיים )הצ'י( דרך המרידיאנים )קווי האורך( שבגוף. החדרת המחטים פותחת "חסימות" של אנרגיה ומסייעת לריפוי פיזי ואף לפתרון בעיות נפשיות. מטופלים מדווחים על תחושות של "חשמל" במקום החדרת המחטים ועל סימפטומים אחרים. פרט מעניין שמביאים סינג וארנסט בספר הוא, שהעדויות העתיקות ביותר לפרקטיקה הזו מקורן דווקא באירופה, ולא בסין. בשנת 1991 התגלו שרידי גופתו של גבר בן 5,000 שנה בעמק אץ )otz( שבגבול איטליה אוסטריה, ומניתוח שרידיו עולה כי הוא טופל בשיטות של דיקור שכיום מיוחסות לסינים. בערך במחצית המאה ה 19 האקופונקטורה הלכה ודעכה בסין, והקיסר דאוגוואנג הוציא אותה מתכנית הלימודים בטענה שהיא מהווה מחסום לקדמה הרפואית. לתחייתה המחודשת אחראי מאו טסה טונג, שעם עלייתו לשלטון רצה לחזק את רגש הגאווה הלאומית של הסינים ועודד מרפאים מסורתיים, שכונו "הרופאים היחפים", לרפא את ההמונים. אגב, רופאו האישי, ז'יסואי לי, כתב בספר זיכרונותיו "החיים הפרטיים של היושב ראש מאו", כי מאו אמר לו שאמנם הוא רוצה לקדם את הרפואה הסינית, אבל "אני עצמי אינני מאמין בה. אני לא לוקח תרופות סיניות". כירופרקטיקה שיטת ריפוי לא מדיצינית שפותחה ב 1895 על ידי דניאל דייוויד פלמר, חנווני ממוצא קנדי שעסק גם בריפוי באמצעות מגנטים ובספיריטואליזם, ועל ידי בנו, ברטלט ג'ושוע פלמר. האב והבן לבית פלמר האמינו, כי רוב המחלות נגרמות בגלל בעיות בחוליות עמוד השדרה. התיאוריה הפכה לשיטת טיפול שנקראה מאז "כירופרקטיקה" )ביוונית "יד" היא cheiros ו"מעשה" -.)praktos לטענת הפלמרים, שיבושים במערכת השלד והשרירים יכולים לגרום לבעיות בריאות, מאחר שהם מפריעים ל"אינטליגנציה הפנימית" או "האינטליגנציה האוניברסלית" של הגוף. השניים פיתחו שיטת טיפול המבוססת על "מניפולציות" של עמוד השדרה, שתפקידן להשיב את האיזון לגוף באמצעות ביטול של "חסימות עצביות". שיטה זו מטעה במיוחד משום שרבים החושבים, וביניהם גם רופאים מן השורה, שמדובר בשיטת טיפול רפואית בעלת ביסוס מדעי. האמת היא שלמעט אפקט הפלסבו, השיטה אינה מועילה במקרה הטוב, ועלולה להזיק - במקרה הרע. סכנה נוספת שטומנת בחובה השיטה היא, שלא מעט כירופרקטים מתנגדים למתן חיסונים. רפואת צמחי מרפא שימוש בצמחים ובתמציות צמחים לטיפול במחלות ולמניעתן - פיטותרפיה - הוא אחת מצורות הטיפול העתיקות והנפוצות ביותר בעולם. במאות האחרונות היא זוכה לפופולריות גוברת. מדובר, למעשה, באוסף של פרקטיקות. אחת מהן היא הארומתרפיה, המבוססת על הטענה שלריחות של צמחים שונים יש השפעות מיטיבות על המטופל. תמציות הצמחים המזוקקות ניתנות למטופל בצורתן הטהורה, או לאחר שנוצקו לנרות, מלחי הרחה וסבונים. המטרה היא להרגיע, לשפר את יכולות המוח ו"לטהר" את הגוף ואת האווירה. שיטה אחרת נקראת פרחי באך, פרי פיתוחו של הרופא האנגלי ד"ר אדזארד באך בתחילת המאה העשרים, והיא נועדה לטפל בבעיות נפשיות. באך גרס שכל מחלה היא תוצאה של מאבק בין הנפש לשכל, ולדבריו, יש 38 פרחים שלתמציות שלהם יש תכונות "אנרגטיות" מיטיבות. הטענה של מרפאים באמצעות צמחי מרפא, הרבליסטים, היא, שמדובר בריפוי עתיק וטבעי. הדברים נכונים, אבל גם כאן יש עדיפות לחברות התרופות, שמסנתזות מהחומר הפעיל שבצמח או בחלק שלו את המולקולה האופטימלית, במינון הנכון, והתוצאה טבעית באותה מידה. )אם ל"טבעי" יש בכלל ערך תרפויטי(. יוצא דופן בתחום הזה הוא הצמח St. John's Wort )"העשב של יוחנן הקדוש", ובעברית - פרע(. הצמח, ששמו המדעי הוא היפריקום, נפוץ בגרמניה כתרופה מוכחת נגד דיכאון קל. בשנים האחרונות מאמצת קהילת צרכני הרפואה האלטרנטיבית את רפואת הצמחים ההודית )איורוודה(.

13 027 מדענים מתחום מדעי הטבע, בעיקר פיזיקאים אבל גם אחרים, נגד מה שהם מגדירים "איום על הרציונליות המדעית". לאורך שנים בלטו, בין היתר, מלחמות של אסטרופיזיקאים נגד האסטרולוגיה. לא ברור מה מניע לוחמים אלו, הרי האסטרולוגים לא << באמת מתחרים בהם בשום צורה. אולי, להרגשתם, מישהו מנסה לגנוב להם את הפלנטות שלהם, ואולי, כטענתם, הם מנסים להדוף שקיעה של החברה לתרבות מיסטית ואי רציונלית. התקפות אלה על אויבי המדע, כמו על הרפואה האלטרנטיבית, נמשכות עד היום, במקביל להתקפות על הפוסט מודרניזם ועל מחלקות שלמות במדעי הרוח המוגדרות כלא מדעיות. בין השאר, ההתקפות הללו מכוונות נגד הניסיון לגשת למדע בהשקפה ביקורתית או חברתית, לבחון את המדע כמו שבוחנים פעילויות אנושיות אחרות. במידה מסוימת יש כאן מאבק גם של מגדרים. אם נבדוק מיהם לוחמי המדע, ניווכח שמדובר בדרך כלל במדענים ממדעי הטבע, שכמעט כולם גברים. לעומתם, רוב הפעילים בתחום המיסטיקה הפופולרית והמעשית הם נשים. הזיהוי בין מיסטיקה לנשים בולט בתרבויות שונות לאורך כל ההיסטוריה - למשל, בדוגמת שאול ובעלת האוב, האורקל מדלפי ומשפטי המכשפות מימי הביניים. מה פירוש תופעה זו? אם נכריז שהמיסטיקה טיפשית, האם יש להסיק מכך שנשים טיפשות מגברים? מוטב אולי לבחון את הנושא מתוך הנחה שיש מקום לשתי צורות חשיבה שונות; שצירוף של נטיות מולדות והשפעות חברתיות גורם לגברים להזדהות יותר עם אחת מהן, ולנשים עם האחרת. תופעה חשובה נוספת המתרחשת היום, היא המעבר לעידן הטכנולוגי והדיגיטלי, מעבר שמשנה כל הזמן את מערך היחסים שבין מדע, מיסטיקה וטכנולוגיה. לטענת לוחמי המדע, הדילמה שלנו היא האם להיות מעצמת מחשבים או מעצמת קמיעות. האלטרנטיבות, לכאורה, הן טכנולוגיה או מיסטיקה. זוהי, כמובן, אלטרנטיבה מדומה. קחו, לדוגמה, אזור שמזוהה במשך מדע ורפואה אלטרנטיבית יואב בן דב מדע טוב לבריאות? בניגוד למה שטוענים סיימון סינג ואדזארד ארנסט, אי אפשר למדוד את תרומת הרפואה האלטרנטיבית בכלי מדידה מדעיים. כשמדובר באדם, יש בהחלט כלים "לא מדעיים" שעשויים לתרום לבריאותו על אף שבממסד המדעי והרפואי יש השוללים בתקיפות את הרפואה האלטרנטיבית, בפועל זוכות שיטות ריפוי חלופיות להכרה ולהצלחה הולכות וגוברות בציבור. את הרפואה המקובלת ניתן לכנות רפואה "מדעית", משום שהיא מבוססת על שיטות מחקר ועל הנחות דומות לאלה הנהוגות במדעי הטבע. הרפואה המודרנית המקובלת היא במהותה חלק בלתי נפרד מהתפתחות המדע כולו. לעומתה, חלק מהטיפולים האלטרנטיביים מבוססים על שיטות מסורתיות, שהיו מקובלות בתרבויות רבות זמן רב לפני עליית המדע, כמו, לדוגמה, שיטות ריפוי סיניות והודיות. לצד טיפולים ותיקים אלה הופיעו טיפולים חדשים יחסית, כמו ההומיאופתיה או ריפוי באמצעות צמחי באך, שאינם מבוססים על המתודה המדעית המקובלת. הרפואה האלטרנטיבית היא, אם כן, רפואה "לא מדעית". בתרבות שלנו, המושגים "מדעי", "אמיתי", "יעיל" ו"טוב" הם כמעט מילים נרדפות. אם מקבלים את ההשקפה המבוטאת במושגים אלה, הרי שלרפואה החלופית, שאינה מבוססת מדע, אין כמעט מקום. מבחינת העוסקים ברפואה אלטרנטיבית, אפשר רק לקוות שחלק מהשיטות המסורתיות יוכלו להשתלב במסגרת הרפואה המדעית, לאחר שיימצא קשר כלשהו בין התפיסה המדעית לשיטה האלטרנטיבית. למשל, הסבר להשפעת הדיקור או בידוד חומרים פעילים בעשבי המרפא עשויים לחבר בין שתי הגישות. שיטות אלטרנטיביות רבות אינן יכולות בשום מקרה להשתלב במסגרת המדעית הקיימת. כך, לדוגמה, ההומיאופתיה, שמבוססת על דילולים חוזרים ונשנים של חומר פעיל בתוך אלכוהול. ההנחה היא שככל שהדילול גבוה יותר, פעילות התרופה חזקה יותר. על פי התיאוריות המקובלות היום, וסיימון סינג חוזר על טענות אלה בספרו "ריפוי או פיתוי", מידת הדילול הנהוגה היום בהומיאופתיה היא כה גבוהה, שבתרופה הסופית אין ולו מולקולה אחת של החומר הפעיל המקורי, ולכן התרופה איננה אלא אלכוהול טהור, וממילא אין לה, ולא יכולה להיות לה, שום השפעה רפואית. האם פירוש הדבר שעלינו לוותר על תרופות הומיאופתיות, או, לחלופין, להכחיש את הצלחות ויעילות הרפואה המדעית? לא בהכרח. יש גם אפשרות שלישית - הטלת ספק בהנחה החד משמעית שמדע )כמו גם רפואה מדעית( תמיד זהה עם "טוב". אולי כדאי לבחון שוב את השאלה, מהו מדע ומהן הנחות היסוד שלו, ולאחר מכן לבחון האם הנחות אלה מתאימות לחקירה ולפעילות בכל תחום. ייתכן שנגיע למסקנה כי בתחום הריפוי השיטות המדעיות אינן בהכרח הטובות והיעילות ביותר בכל המקרים, וכי ייתכן שבמקרים מסוימים שיטות אלטרנטיביות יעילות יותר. סיימון סינג ואדזארד ארנסט מנהלים מלחמה שאנשי מדע רבים ניהלו בעבר: קרב על המונופול המדעי בתחומים מסוימים של חיינו. "מלחמות המדע" מתנהלות זה כמה עשורים, בדרך כלל על ידי "התקפות אלה על אויבי המדע, כמו על הרפואה האלטרנטיבית, נמשכות עד היום, במקביל להתקפות על הפוסט מודרניזם ועל מחלקות שלמות במדעי הרוח המוגדרות כלא מדעיות. בין השאר, ההתקפות הללו מכוונות נגד הניסיון לגשת למדע בהשקפה ביקורתית או חברתית, לבחון את המדע, כמו שבוחנים פעילויות אנושיות אחרות" 026 Kate MacDowell, Canary 3, hand built porcelain, cone 6 glaze, 2/2009.קייט מקדואל, "כנרית 3", פיסול בפורצלן, / 2009 טקסט נוסף בעמ' 29

14 שנים עם ניו אייג'יות ומיסטיקה, מקום כמו מפרץ סן פרנסיסקו. באזור הייתה פריחה אדירה של תרבות היפית ורווחו שם גורואים, כתות ואמונות מזרחיות, שלא לדבר על סמים, המשבשים, לכאורה, את יכולת החשיבה הרציונלית. אפשר היה לצפות שהאזור יתאפיין בפיגור, עוני ובורות. המציאות, כמובן, שונה, ובאזור המפרץ צמח עמק הסיליקון, מעוזה של הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, שלצידו פורחים מרכזי תרבות, אמנות וכלכלה מצליחים. אפשר לטעון שמדובר במקריות, אבל נדמה לי שאפשר להוכיח כי חלק גדול מהאנשים שהובילו את הפריחה התרבותית והטכנולוגית, צמחו בתרבות המיסטיקה של שנות השישים. מי המציא את מחשב האפל? שני פריקים שחזרו מהודו. מי המציא את תוכנת הלוטוס? מורה למדיטציה לשעבר. אלה דוגמאות לתקופה המוקדמת של מהפכת המידע, שצברה תאוצה עם כניסת האינטרנט. העידן הטכנולוגי משנה במידה רבה את דרך המחשבה, בעיקר אצל צעירים. למעשה, אנחנו עדים היום לטכנולוגיה שעוסקת בסוג שונה לגמרי של תוצרים מאלה שהעסיקו את הטכנולוגיה ה"ישנה", זו ששלטה לאורך רובה של התקופה המודרנית. הטכנולוגיה הקודמת עסקה בעיקר בחומר - כלומר, בעיצוב שלו ובהזזה שלו ממקום למקום. הטכנולוגיה החדשה עוסקת במידע - כלומר, בעיבוד שלו ובהעברתו על קווי תקשורת. בין חומר ומידע יש הבדלים עקרוניים, ולכן לכל ההתפתחות הטכנולוגית והחברתית הנוכחית יש דינמיקה שונה לגמרי. לדוגמה, יש חוק שימור החומר אבל אין חוק שימור מידע. להפך, המידע משכפל את עצמו כאשר נוצרים התנאים המתאימים לכך. כמו כן, בעוד שהחומר ניתן לתיאור אובייקטיבי באמצעות תכונות ראשוניות, כמו מקום וצורה גיאומטרית )או, לפחות, הוא היה ניתן לתיאור כזה עד להופעתה של תורת הקוונטים(, המידע אינו ניתן לתיאור אובייקטיבי, אלא תלוי במשמעות שהמשתמש האנושי מייחס לו. אולי אפשר להסיק מכאן ששיטת החשיבה המכניסטית והקרטזיאנית, שהתאימה לתיאור התופעות בעולם החומר, אינה יכולה להתמודד לבד עם העולם התרבותי, החברתי והטכנולוגי החדש שמתהווה כאן. השיטה הזו מבוססת על פירוק למרכיבים יסודיים, על ניסיון לתיאור אובייקטיבי ועל חשיבה לוגית וליניארית - כלומר, על כל מה שאפיין את הרציונליות המדעית במובן הקלסי. בוודאי שיש לשיטה זו ערך רב, ואי אפשר בשום אופן להתעלם מההישגים העצומים שלה, אבל אולי היא לא צריכה להיות צורת החשיבה האחת והיחידה. חשוב להבין מהם המאפיינים העיקריים של חקירה מדעית. המתודה שהביאה להצלחות גדולות, מבוססת על הרעיון שכל המערכות הקיימות בטבע אינן אלא מכונות מורכבות, שפועלות על פי חוקים קבועים מראש; שניתן להבין ולכוון מכונות אלו אם נפרק אותן הרופאים. ההיבטים הנפשיים מהווים חלק חשוב גם בהתפתחות המחלה וגם בתהליך הריפוי. למרות זאת, הדיון המדעי ביעילותה של תרופה או של שיטת טיפול איננו מתייחס כלל לשאלת הקשר האנושי בין רופא לחולה, או למצבו הנפשי של החולה, שני מרכיבים שעשויה להיות להם השפעה דרמטית על תהליך הריפוי. מנגד, שיטות הרפואה המשלימה מדגישות את ההיבט ההוליסטי של האדם החולה ומתייחסות אליו מלכתחילה כאל יצור אנושי שלם, ולא כאל אוסף של מערכות נבדלות. בשיטות כאלה סוג הקשר שהרופא יוצר עם החולה הוא מרכיב חשוב בתהליך הריפוי, ולכן אישיות הרופא וההתאמה בינו לבין החולה ממלאות בהן תפקיד מרכזי. כאן אנו מגיעים להבדל העקרוני בין המדען לרופא, הבדל ששיטת הרפואה המדעית נוטה לטשטש. המדען מחויב ל"אמת המדעית" - כלומר, לאמת ששיטות החקירה של המדע מסוגלות לגלות. לעומת זאת, הרופא מחויב לריפוי, והוא חייב להעדיף מצב שבו החולה יתרפא מהסיבות "הלא נכונות", על מצב שבו הוא ימות מהסיבות ה"נכונות". במה הדברים אמורים? גם החסידים הקיצוניים ביותר של שיטת הרפואה המדעית מכירים ביעילות הגבוהה של "אפקט ה פ ל ס ב ו" - כלומר, ההשפעה הנפשית של אמונה על תהליך הריפוי. אולם עבורם, מרגע ששיטת ריפוי מסתמכת על האפקט הזה, פירוש הדבר שהיא חסרת ערך מדעי, ולכן גם אין לעסוק בה. לעומת זאת, אם מה שמעניין אותנו הוא הריפוי של האדם הממשי, על כלל ההיבטים הגופניים, הנפשיים והתרבותיים שלו, אזי ההבחנה הזו בין "ריפוי דרך הגוף" ל"ריפוי דרך הנפש" מאבדת את משמעותה. במילים אחרות, אם אכן השפעה נפשית כזו אכן מועילה לריפוי, הרי במקום לפסול שיטה בלתי מדעית שכזו ולהרחיקה מהישג היד של בני האדם, עלינו לחקור אותה ולמצוא כיצד להפעיל אותה ביתר יעילות בקרב בני אדם רבים יותר, גם אם חקירה כזו היא מחוץ למערכת ההנחות של המחקר המדעי. בכל מקרה, לנו כחולים יש חובה להפעיל שיקול דעת ולהבין, שהאחריות הסופית לתהליך הריפוי מוטלת עלינו )ש כן אנו נשלם את המחיר במקרה של כישלון(, ואי אפשר להעביר אותה לגורם חיצוני שיחליט עבורנו. למרות ההצלחות הברורות של המדע, ועל אף שהוא ממלא תפקיד חשוב בתמונת העולם שלנו, אסור להיות שבויים בהנחה שרק מה שמדעי יכול להיות מועיל. כשמדובר בישות כל כך מורכבת כמו האדם, ובתנאי החיים הסבוכים שבהם אנו מתקיימים ופועלים, שיטות פעולה וחשיבה הנמצאות מחוץ למסגרת המדע, יכולות להיות במקרים רבים בעלות ערך רב. ההבנה הזו יכולה למלא תפקיד חשוב בחיינו גם כאשר איננו נזקקים לטיפול רפואי. ד"ר יואב בן דב הוא פילוסוף של המדע וקורא בקלפי טארוט. הטקסט מבוסס על מאמרים קודמים שפרסם. למעלה: קייט מקדואל, "סוליפיליה", פיסול בפורצלן, / 2010 Kate MacDowell, Soliphilia, hand built porcelain, 2/2010 למטה: קייט מקדואל, "מסובך", פיסול בפורצלן, / 2010 Kate MacDowell, Entangled, handbuilt porcelain, cone 6 glaze, 6/2010 "הרפואה המודרנית מפרקת את גוף האדם לחלקיו. היא הולכת ומתמחה בתחומים מצומצמים ומוגדרים. יש לנו מומחים לעיניים, ללב, לעור, לאף, אוזן וגרון; שורת מומחים מקצועיים, שיודעים הרבה על מעט. לעומת זאת, הרפואה המשלימה, המתבססת על תהליכי ריפוי טבעיים, משתדלת להתייחס לגוף כאל מכלול, וכדי להתמודד עם מחלה היא מנסה, קודם כול, לחזק את הגוף כולו, כדי לאפשר לו להתגבר על המחלה ביתר הצלחה" לחלקיהן ונטפל בכל חלק בנפרד. לדוגמה, כדי להבין את התנהגותו של גוש חומר יש לפרק אותו לאטומים שמהם הוא מורכב, ואז לנסות ולהסביר את התנהגות הגוש השלם מתוך הבנת חלקיו. גם האדם אינו אלא מכונה. אפשר להבדיל בין הגוף החומרי, שאותו ניתן לחקור מדעית, לבין הנפש, שאינה ניתנת לחקירה ולכן, מבחינת המדע, לא קיימת למעשה. השיטה המדעית אכן יעילה ביותר כשמדובר במכונה, אבל האם היא מוצלחת בכל מקרה? האם היא מסוגלת באמת להסביר את האדם? נחשוב על יצור חי אחר - חתול, למשל. אם נפרק אותו לחלקיו, נקבל, בסופו של דבר, אוסף אברים כמו בנתיחה שלאחר המוות. ניתן ללמוד מאוסף החלקים רבות על האנטומיה והפיזיולוגיה של החתול, אבל לא נדע דבר על הדרך שבה חתול חי, פועל ומתנהג במהלך חייו. החתול החי שונה מסך חלקיו. כך הדבר ברפואה. אנו חייבים להתייחס לאדם השלם, ולא למרכיביו. כאן טמון, בעיני, ההבדל המרכזי בין הרפואה המדעית לרפואה המשלימה. הרפואה המודרנית מפרקת את גוף האדם לחלקיו. היא הולכת ומתמחה בתחומים מצומצמים ומוגדרים. יש לנו מומחים לעיניים, ללב, לעור, לאף, אוזן וגרון; שורת מומחים מקצועיים, שיודעים הרבה על מעט. כשאנו חולים, אנו מבקרים היום אצל מספר רופאים, כל אחד מומחה בתחומו, כשרק לעתים רחוקות מסתכלים עלינו כעל מכלול. הרופא המודרני פשוט אינו מוכשר להסתכלות כזו. לעומת זאת, הרפואה המשלימה, המתבססת על תהליכי ריפוי טבעיים, משתדלת להתייחס לגוף כאל מכלול, וכדי להתמודד עם מחלה היא מנסה, קודם כול, לחזק את הגוף כולו, כדי לאפשר לו להתגבר על המחלה ביתר הצלחה. כאמור, הרפואה המדעית אינה מכירה בנפש. אבל אף שזו אינה מוכרת על ידי הרופאים, גם נפש האדם נכנסת איתנו אל חדר האמנית קייט מקדואל עוסקת בחיבור בין אדם לטבע, כחלק מהתפיסה שכל הישויות קשורות זו בזו, היא יוצרת דימויי גוף המשתלבים בדימויים ואלמנטים מן הצומח ומן החי. בחלק מעבודותיה היא מתייחסת גם לפן ההרסני שבהתערבותו של האדם בהליכים הטבעיים, ובשימושו באמצעים מלאכותיים ומסונתזים הפוגעים במרקם הטבעי של החי והצומח. בפסלים שמקדואל יוצרת ניכרות גם השפעות של עולם המיתוסים וההיסטוריה של האמנות ושל מקורות תרבותיים נוספים.

15 פילוסופיה פוליטית שיחה עם פרופ' זאב שטרנהל באנו חושך לגרש 031 הנאורות, אותה פילוסופיה ששינתה את פני האנושות, הפכה בישראל המודרנית כמעט למילת גנאי. פרופ' זאב שטרנהל מנתח את הקרב שלא נגמר בין הנאורות לאנטי נאורות ואת ביטויי המאבק האידיאולוגי הזה בחברה הישראלית 030 מצעד בכינוס המפלגה הנאצית בנירנברג, / 1936 תמונה: ויזואלפוטו visualphoto

16 ארבעה מכל עשרה אמריקאים אינם מאמינים באבולוציה. הם בטוחים כי סיפור בראשית התנ"כי, לפיו אלוהים ברא את האדם ביום השישי, נכון כפשוטו. סקרים גם מראים כי מחציתם של הבריטים, בני עמו של גדול המדענים המודרניים, צ'ארלס דרווין, אינם מאמינים בהתפתחות האדם ובעלי החיים בדרך אבולוציונית, המושפעת מהסביבה ומהליך הברירה הטבעית. מה ההסבר לגישה זו אצל חלקים גדולים כל כך מאוכלוסייה שנולדה וחיה בתרבות המערבית המודרנית? כיצד ייתכן שאנשים אשר את איכות חייהם ובריאותם הם חבים להישגי המדע, שהוא תוצר ישיר של חשיבה רציונלית מדעית וספקנית, מעדיפים במודע לבחור במיתוס דתי לא מוכח על פני תורה מדעית שחוזרת ומקבלת אישושים בכל ניסוי ובדיקה? בשלהי המאה ה 19 הכריז ניטשה על מות האלוהים. המאה העשרים נפתחה עם אלברט אינשטיין בניצחון מדהים של המחשבה המדעית. המהפכה הקומוניסטית הכריזה שהדת )"אופיום להמונים"( נזרקת אל פח האשפה של ההיסטוריה, ויחד עם אידיאולוגיות חילוניות אחרות הציגה אלטרנטיבה למחשבה ה"על טבעית". ניצחון הרציונלי על המיסטי והרוחני נראה רק עניין של זמן. במאמרו המפורסם הגדיר עמנואל קאנט את הנאורות כחתירה לאוטונומיה של האדם. האוטונומיה של האדם מתבססת על ההכרה בכוח שכלו ושחרורו מכוחות חיצוניים הקובעים את גורלו. מבשריה של הנאורות האמינו שאור התבונה יסיג לאחור את חשכת האמונה. והנה, 230 שנה אחרי קאנט ו 130 שנה אחרי ניטשה, אלוהים חוזר, ומרבית בני האדם ממשיכים להאמין באל בלתי נראה, לקבל סמכות חיצונית ללא ערעור, לציית להוראות קדושים וידעונים ולהתייחס אל התיאוריה המדעית הרציונלית כאל עוד אופציה מעניינת, אבל בהחלט לא מחייבת. פרופ' זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל, נבחר בחודש שעבר כחבר באקדמיה הלאומית למדעים. שטרנהל, מגדולי החוקרים בתחומי מדע המדינה והפילוסופיה הפוליטית, חוקר שנים רבות את מקורותיה וערכיה של תנועת הנאורות - אותה פילוסופיה פוליטית שהובילה את תרבות המערב ב 300 השנים האחרונות, תנועה פילוסופית שאחראית לחלק גדול מהישגי האנושות, וכנראה גם ללא מעט מכשליה הנוכחיים. ספרו האחרון בשפה האנגלית, "The Anti Enlightenment Tradition" (Yale University Press), פורסם בשנה שעברה. תנועת הנאורות צמחה בסוף המאה ה 17 והתבססה במאה ה 18. בצרפת היא כונתה Lumières" "Siècle des - המאה של הנאורות, בעולם האנגלוסקסי היא מוכרת בשם Enlightenment" "The Age of - עידן ההארה, בעולם דובר הגרמנית "Aufklärung" - הצטללות, התבהרות. בכל רחבי אירופה סימנה הנאורות את היציאה מחשכת ימי הביניים אל אורה של התרבות המודרנית - תרבות של מדע והשכלה. האם הנאורות הייתה באמת סוג של חלופה לדת? למחשבה המיסטית? או שאולי מדובר בפילוסופיה פוליטית שהתאימה לתקופתה ופחות רלוונטית לזמננו? האם תוכל לאפיין את ליבת הנאורות? נאורות היא פילוסופיה חברתית/פוליטית הרואה באוטונומיה של היחיד את עיקר העיקרים. הנאורות מניחה שאדם יכול וצריך לבנות את עצמו בכוח שכלו, שהוא יכול, באמצעות התבונה, לעצב את סביבתו ולקבוע את גורלו. הנאורות מניחה כי היחיד, האדם האוטונומי, יכול בכוח תבונתו להשתחרר מהדטרמיניזם ההיסטורי, הדתי והתרבותי ומסוגל לבנות את הסדר החברתי והפוליטי בכוחות עצמו ולטובתו. היו במאה העשרים הוגי דעות של האנטי נאורות, כמו אוסוולד שפנגלר בגרמניה וג'ורג' סורל בצרפת, שחשבו שהנאורות מסמלת את ניצחון הרציונליזם ושהיא אינה תופעה מודרנית בהכרח. הם סברו שנאורות הופיעה ויכולה להופיע בכל מקום. יש הרואים דוגמה לנאורות באתונה, בעיקר בתקופת פריקלס, כך גם מזהים את מאפייני הנאורות בסין של קונפוציוס, ולבסוף באירופה של המאה ה 18. כמה מרכיבים בסיסיים יוצרים את מושג הנאורות - ליברליזם, דמוקרטיה, רציונליזם, אוניברסליות וחילוניות. למרות כל המאבקים הפוליטיים והחברתיים, נדמה כי האויב הגדול ביותר של הנאורות היו הדתות הגדולות. האם נאורות היא בהכרח חילונית? האם אפשרי איזשהו דו קיום בין נאורות לדת? אסור לשכוח שהנאורות לא הייתה הומוגנית והיו בה זרמים שונים. בהכללה אפשר לומר שדו קיום בין הדת הממסדית, שהיא בעלת שאיפות פוליטיות ודרישות טוטליות מבני האדם, לבין הנאורות אינו אפשרי. הנאורות לא לחמה באמונה המטפיזית בדבר קיומו של אל. אדם יכול להאמין בכוחות עליונים ובאל המשגיח, ועדיין לקבל את עקרונות היסוד של הנאורות. היו בנאורות חילוקי דעות בין פילוסופים אנטי דתיים מובהקים, אתיאיסטים גמורים שלחמו בדת וראו בה אוסף של מיתוסים ואמונות טפלות, לבין אחרים, שחשבו שהאמונה בכוח עליון אמנם מיותרת, אבל אינה יכולה להזיק, כי יש לה פונקציה חברתית חשובה. באופן בסיסי, הנאורות אינה מקבלת את הדת ככוח חברתי או ככוח פוליטי, אלא רק כאמונה פרטית. הנאורות מעולם לא הכחישה שלאדם יש אמונות, רגשות, כעסים ואינסטינקטים, אלא שהיא טוענת כי בעזרת השכל האדם יכול לשלוט בכוחות אלה. האנתרופולוגיה הפילוסופית של אנשי הנאורות החלה במאה ה 17, אצל הובס, ונמשכה אצל לוק ורוסו. הם הניחו, במסגרת מאבקם בסדר הקיים בזמנם, כי האדם קודם לחברה, והוא זה שיוצר את הסדר החברתי כדי לענות על צרכיו. אצל הובס האדם הוא אטום, יצור בודד שנע במרחב ומגיע למסקנה שהחיים בטבע הם בלתי אפשריים או קשים מנשוא, ולכן, למען האינטרס שלו עצמו, הוא מחליט לכונן סדר חברתי במטרה לשמור על חייו. לכן הוא מוסר במודע את זכויותיו לריבון, למעט את הזכות לחיים. זאת הנקודה המרכזית: האדם, אצל הובס, יוצר משטר אוטוריטרי. הוא עושה זאת אך ורק במטרה להבטיח את זכותו המוחלטת לחיים. מה שחשוב בגישה של הובס אינן דווקא המסקנות הפוליטיות, אלא ההנחות הפילוסופיות שלפיהן האדם קודם לחברה ובונה אותה למען עצמו. הנחה זו היא שאפשרה לג'ון לוק, 40 שנה מאוחר יותר, להרחיב את התפיסה של הובס ולהכריז כי לאדם יש זכויות נוספות, ולא רק הזכות לחיים )זכות שהמדינה או החברה אינן רשאיות לקחת ממנו, מאחר שלא הן שיצרו זכות זו(. לוק מוסיף את הזכות לחירות ולרכוש, וכך יש לנו את מערכת הזכויות הטבעיות, שמתגלגלת ומתפתחת במאה ה 18 ומהווה את התשתית האידיאולוגית של המהפכה האמריקאית ושל המהפכה הצרפתית. הזכויות הטבעיות זוכות במהפכה הצרפתית למשמעות מודרנית של "זכויות האדם", ומכאן המסקנות הפוליטיות לפיהן האדם בנה את החברה לצרכיו, ולא להפך. היחיד הוא היוצר של הסדר החברתי. גישה תועלתנית זו הייתה תרומה אדירה להתפתחות הליברליזם והדמוקרטיה: היא יצרה את מושג ריבונות העם וזכויות הפרט. ומול תפיסה זו של האדם במרכז הוצגה אלטרנטיבה רעיונית, שבה יש חלופות למרכזיותו של האדם, תנועות שאתה קורא להן "אנטי נאורות"? מול תבונת הפרט מציבים שוללי הנאורות את נקודת המוצא הדטרמיניסטית שלהם, לפיה ההיסטוריה היא זו שיצרה את החברה. היסטוריה ותרבות, כוחות שנוצרים מעל ומעבר לרצונותיהם של יחידים, הן אלה שמעצבות את החברה ואת ההתנהגות והמבנה המנטלי של כולנו. אנחנו תוצרים של תהליכים ששורשיהם עמוקים, היחיד הוא תא חברתי, והחברה היא שקובעת את התנהגותנו וגורלנו. מאבק בהיסטוריה, בתרבות ובמסורת יביא להרס הציוויליזציה. האנטי נאורות רואה באדם עלה או ענף של עץ, עץ החברה או עץ האומה, והעץ לעולם קודם ערכית לעלים ולענפים הבודדים שלו. כאשר מדברים על מושג האומה, כדאי לזכור כי האנציקלופדיה של דידרו וד'אלמבר מגדירה את האומה כמכלול של אנשים, החיים על שטח נתון בגבולות נתונים אנציקלופדיה כללית למדעים, ונשמעים לאותו שלטון. אין אמנויות ואומנויות שימושיות, בעריכת דניס דידרו וז'אן לה רונד שם מילה על היסטוריה, תרבות ד'אלמבר, שפורסמה בצרפת בין ושפה, גם לא על דת ומוצא אתני. השנים 1751 עד 1772 והציגה את לעומת זאת, תנועת האנטי רעיונותיה של תנועת הנאורות. נאורות רואה באומה דבר גדול בהרבה: התגלמות יחידה במינה של חוכמת הדורות הקולקטיבית, ישות בעלת זהות ייחודית, ובדרך כלל גם בעלת שליחות מיוחדת. האנטי נאורות רואה באומה גוף אורגני בעל אופי שאי אפשר לשנותו, כפי שאי אפשר לשנות צבע עור. ממושג ה"אומה" התפתח מושג ה"לאומיות", שמציב את הלאום לפני הפרט. הלאומיות הסיגה לאחור את האוטונומיה של האדם במאבקו להשתחרר ממגבלות ההיסטוריה והתרבות. האם, במובן זה, התנועות הלאומיות אינן תנועות נאורות? מצד אחד, התנועות הלאומיות מהוות נסיגה ביחס לרעיון של תפיסת האוטונומיה של היחיד: הנאורות העמידה את היחיד כקודם ערכית ללאום, ומנגד, אין לאומיות שאיננה רואה את המכלול כקודם ליחיד. מצד שני, אסור להתעלם מהעובדה שהלאומיות תרמה לשחרור אוכלוסיות ועמים מידי כובשים זרים. בגלל העובדה שעניינה המרכזי הוא הקולקטיב ולא היחיד, הלאומיות הולידה בקלות יתרה משטרים של עריצות. הלאומיות הייתה מעוניינת בחירות הקבוצה, ולא בחירות של פרטיה. מה מקומם של המארקסיזם והקפיטליזם בהקשר זה? האם הם חלק מהנאורות, או אולי להפך, כוחות של האנטי נאורות? גם המארקסיזם וגם הליברליזם הם ילידי הנאורות. אני מתכוון לתכנים האינטלקטואליים והמוסריים של הליברליזם, ולא לקפיטליזם הכלכלי. הרעיונות הליברליים מבוססים על העיקרון של קדימות היחיד. גם המארקסיזם ראה בטובת היחיד את התכלית הסופית של כל פעילות חברתית ופוליטית. מבחינת המארקסיסטים, הלאום היה שייך לאותו מבנה על, שעתיד להיעלם. הם חשבו שאחרי קריסת הקפיטליזם והתפרקות החברה הבורגנית יימחקו גם הלאומים ויישאר היחיד לבדו. אבל המארקסיזם הציג את המעמד כחזות הכול. המעמד, במקרה זה מעמד הפועלים, עדיף על הפרט, והפרט הוא כלי בשירות המעמד. המעמד הוא אמצעי לשחרור היחיד. המעמד הוא הכלי שבעזרתו האדם ייצא לחירות. אנשי הנאורות חשבו שהיחיד ייצא לחירות בכוחות עצמו, ואילו קארל מארקס טען ששחרור היחיד יבוא באמצעות המעמד. המטרה, בשני המקרים, היא אותה מטרה, ולכן הסוציאליזם הדמוקרטי ראה את עצמו תמיד כיורש הליברליזם, ולא כקברנו. הסוציאליזם אימץ לעצמו את התכנים המוסריים של הליברליזם, בלי לאמץ את הרעיונות הכלכליים שלו. מיהם נציגיה הבולטים של תנועת האנטי נאורות? אם הנאורות מזוהה עם מודרנה רציונליסטית, האנטי נאורות

17 היא לא אנטי מודרנית, אלא תנועה מודרנית מסוג אחר, או ענף שני של המודרניות. אם הייתי מתבקש לקבוע באיזו שנה קמה האנטי נאורות, הייתי מצביע על 1774, שזו השנה שבה הפילוסוף הגרמני הצעיר יוהן גוטפריד הרדר כתב במשך כמה שבועות את הפמפלט החשוב שלו "גם זו פילוסופיה של ההיסטוריה". הפמפלט מכוון קודם כול נגד וולטר, שהמציא את המושג "פילוסופיה של ההיסטוריה", נגד רוסו, ובעצם נגד כל הפילוסופים של הנאורות. כעבור שנים יתקוף עמנואל קאנט את הרדר. בהתנגשות בין קאנט להרדר אפשר לראות בצורה המוחשית ביותר את הפילוג הגדול בין שני הענפים של המודרניות. קדם להרדר אדמונד ברק, הוגה דעות ופוליטיקאי אנגלי, שבשנת 1757 הוציא תגובה למסה הגדולה של רוסו על מקורות האי שוויון. אבל הרדר הוא הראשון שמציע חלופה כוללת ומעמיקה לנאורות. לטענתו של הרדר היו שתי פנים: מצד אחד, יד ההשגחה מכוונת את מהלך ההיסטוריה, ומצד שני, האדם תלוי באופן מוחלט בתרבותו ובסביבתו הפיזית והאנושית. השפה אצל הרדר היא ביטוי של הגניוס הלאומי, בעוד שאצל וולטר זהו אמצעי של קשר בין בני אדם. מדובר בשני זרמים רציונליים שנאבקים זה בזה, או בזרם אי רציונלי שמרן, האנטי נאורות, שנלחם על מעמדו מול פילוסופיה חדשה וצעירה? אלו הם שני זרמים מודרניים, או אם נרצה, שתי זרועות של המודרניות, שבכל אחת יש תרכובת שונה. בנאורות הרציונליסטית התבונה היא המרכיב העיקרי, על אף שיש גם אלמנטים אחרים, כמו רגשות ויצרים. באנטי נאורות מקומה של התבונה מוגבל, או שלחלופין, צריך לעשות הכול על מנת לרסנה. באנטי נאורות תפקיד החברה, הדת או הלאום לרסן את תבונת היחיד. תפקידה המסורתי הגדול של הדת היה לרסן את היחיד, וכאשר הדת נחלשת, תפקיד זה מוטל על החברה. על מנת לחדד את הדברים היינו אומרים, שהיחיד של קאנט, של רוסו ושל לוק הוא ענק שבכוח תבונתו משנה את סדרי בראשית, בעוד "נאורות היא פילוסופיה חברתית/פוליטית הרואה באוטונומיה של היחיד את עיקר העיקרים. הנאורות מניחה שאדם יכול וצריך לבנות את עצמו בכוח שכלו, שהוא יכול, באמצעות התבונה, לעצב את סביבתו ולקבוע את גורלו. הנאורות מניחה כי היחיד, האדם האוטונומי, יכול בכוח תבונתו להשתחרר מהדטרמיניזם ההיסטורי, הדתי והתרבותי ומסוגל לבנות את הסדר החברתי והפוליטי בכוחות עצמו ולטובתו" שבאנטי נאורות היחיד הוא גמד, או לחלופין גורילה, שעלולה בכל עת להשתולל, ולכן צריך לשלוט ביצריה. היו מי שאמרו כי על האדם צריך להשתלט באמצעות הפחד מפני האפיפיור - כלומר, מפני נציג של כוח עליון, ומפני התליין, נציג המדינה. הוגי האנטי נאורות במאה ה 19 ראו את האדם כיצור מועד תמיד לפריקת עול, שיש להחזיקו בין הרתמות - בין היתר, באמצעות מניעה של זכות הבחירה - שכן מבחינתם, זה טירוף לתת כוח לגורילה משתוללת. הם חשבו שהנאורות מהווה קונספירציה גדולה נגד הנצרות כמסגרת ממוסדת ואחראית. הוגי הדעות של האנטי נאורות ביקשו להשאיר את בני האדם במעמדם הישן: ברגים במכונה מתוחכמת שמטרתה אינה מובנת להם, אבל היא זו שמצעידה את המין האנושי קדימה. בעצם מדובר בשתי תפיסות עולם כמעט מנוגדות, שמלוות אותנו במאות השנים האחרונות ומכניסות אותנו למאבקים האידיאולוגיים הגדולים במאה העשרים. כן, שתיהן מתקיימות במקביל. זהו מאבק בין שני סוגים של מודרניזם, או בין שני הענפים של המודרניות. מבחינות רבות, המאבק הזה הוא הזווית הטובה ביותר לכתיבת ההיסטוריה האינטלקטואלית של 250 השנים האחרונות. כשאנו מסתכלים על מה שהתרחש במאה העשרים מתברר לנו, שקשה לעשות מיפוי חד משמעי של עמדות ודעות בלי להיכשל בהכללות גסות. אך אם בכל זאת נכליל, אזי אני רואה בליברליזם הדמוקרטי ובסוציאליזם הדמוקרטי תוצרים ישירים של הנאורות. לעומתם, הפשיזם, ובוודאי הנציונל סוציאליזם, מהווים את השלילה המוחלטת של הנאורות. כך מצטייר קו פרשת המים, שמצידו האחד הליברליזם הדמוקרטי והסוציאליזם הדמוקרטי, ומצידו האחר - הפשיזם והנאציזם. הקומוניזם מהווה זרוע נוספת, שלישית, שכן תכלית המארקסיזם הייתה מעוגנת בפילוסופיה של הנאורות, אבל הכלים והאמצעים שהתנועה הקומוניסטית אימצה כפרקטיקה ביטלו את ערך האדם, ולכן הם שייכים למורשת של האנטי נאורות. פשיזם הוא מקרה פרטי של אנטי נאורות? פשיזם הוא מקרה מאפיין של האנטי נאורות ומתמצת אותה, וזאת גם בלי לאמץ את תורת הגזע. צריך להבחין היטב בין פשיזם לנאציזם. פשיזם מהווה אנטיתזה לאידיאולוגיה של הנאורות, והוא שולל את התפיסה הטוענת לקדימות האדם ביחס לחברה. הפשיזם מציג את העדיפות המוחלטת של האומה על פני הפרט. הוא איננו בהכרח מפלצתי. הדיקטטורה של מוסוליני הייתה הרבה פחות זוועתית ממה שנהוג לחשוב, גם בהשוואה למשטרים שלא נחשבו פשיסטיים. במה שנוגע ליהודים, משטרו של מוסוליני היה עדיף בהרבה על פני המשטר הצרפתי של וישי. יהודים רבים ניצלו בזכות האיטלקים בשטחי הכיבוש האיטלקיים בצרפת. בטווח הארוך, הסכנה הטמונה באידיאולוגיה הפשיסטית היא זלזול בפרט עד כדי חיסול של זכויות האדם, ולכן קיימת היום במערב רגישות גדולה לסממנים המזוהים עם לאומיות רדיקלית, העדפות אתניות, גזעיות ותרבותיות. במאה העשרים התרסקו האידיאולוגיות הגדולות, ואנחנו רואים חזרה לדת ולחלופין, לחשיבה מיסטית. זה קשור למאבק הפילוסופי שתיארת בין הנאורות לאנטי נאורות, או שמדובר בתופעה אחרת? היה בנאורות סוג של הבטחה, שהתבונה מסוגלת לתת פתרון לכל מחלה. הכישלון, או במילים עדינות, חוסר היכולת של התבונה ליצור עולם מושלם, הוא אחד הגורמים לאכזבה מהנאורות. האכזבה דחפה חזרה למסלולים אלטרנטיביים, וכמובן לדת. אבל אי אפשר להסביר את הנטייה לדת או לסמכות רק בחולשת הנאורות. צריך גם להתייחס לעוצמתה של האנטי נאורות ולמאבק העיקש בנאורות. במחצית הראשונה של המאה העשרים נדמה היה שהנאורות טובעת בשיטפון אדיר של התנגדות. אירופה - המקום שבו קאנט ורוסו צמחו - הפכה להיות המקום הנורא ביותר על פני כדור הארץ. המאבק הערכי נמשך ויימשך גם בעתיד. זה רק מסתבך והולך. נדמה כי אפשר ליחס את חולשת הנאורות בשנים האחרונות פחות לעוצמת המחשבה האנטי אורה או המיסטית ויותר לחשיבה הפוסט מודרנית, שבה אין יותר ערכים מוחלטים. זו בעיית המפתח של 30 השנים האחרונות. אל נשכח שאילו ערכי הנאורות לא היו נשחקים, ספק אם הפוסט מודרניזם היה זוכה לאותה הצלחה שהייתה לו עד לפני זמן לא רב. ערכים מוחלטים הם יסוד הנאורות, ואלה אינם תלויי זמן ומקום. הרלטיביזם, שמקורו בהתקוממות נגד הנאורות, אומר לנו שצריך לשמר כל תרבות ולבחון אותה מבפנים, ולא מבחוץ. כלומר, לא על פי ערכים מוחלטים, אלא על פי ערכיה שלה עצמה. כי הרי הערכים שלך אינם שלי, ולכל אחד יש ערכים משלו. אמת או שקר אינם תלויים בזווית הראייה, ותפקידו של חוקר הוא לחתור אל האמת. היסטוריון המוותר על חתירה אל האמת ועל חשיפת העובדות כפי שהתרחשו ועל הערכתן; היסטוריון המקבל את הגישה לפיה לכל אחד אמת משלו, ואמת זו לגיטימית כמו כל אמת אחרת, ולכל אחד "נרטיב" משלו - שוקע ברלטיביזם מסוכן מאין כמוהו. אני חושב שאם מיישמים את הגישה הזו באופן אוניברסלי, היא מובילה לאסון. שהרי אם אין ערכים מוחלטים שקיימים מעבר לזמן ולמקום נתונים, לפי מה נקבע את נורמות ההתנהגות שלנו? היכן נמצא את המצפן הראוי לפיו נארגן את חיי החברה ואת החיים הפוליטיים שלנו? איך נקבע את יחסנו לזולת? הרלטיביזם המוסרי של מסורת האנטי נאורות עומד ביסודם של האסונות הגדולים ביותר של המאה העשרים. לכן חייבים לדבוק בתפיסת הנאורות, לפיה אכן קיימים ערכים אוניברסליים, ומה שנכון בשבילי נכון גם בשבילך וגם בשבילה. אם חירות היא דבר טוב - אז היא טובה בכל מקום, לכל בני האדם ובכל זמן. אם בני האדם שווים, הם שווים בכל מצב ובכל תנאי. זהו עיקרון יסוד של הנאורות. מדוע בני האדם נתפסים כשווים מאז הובס? בזכות ההנחה שהם יצורים רציונליים. על הנחה זו מבוססת המחשבה הליברלית הדמוקרטית. אם אתה לוקח מהפסיכולוגיה החברתית את ההנחות שלפיהן האדם הוא חיית טרף המופעלת על ידי אינסטינקטים, פחדים ושנאות בלתי נשלטים, אז איזה היגיון יש בשלטון עצמי ובדמוקרטיה? הנאורות אומרת: האדם הוא יצור רציונלי, ובתור שכזה יש לו זכות ויכולת לשלוט בעצמו, והוא מצויד במטען השייך לו מעצם טיבו - זכויות אדם. חירות או שוויון הם ערכים מוחלטים, ואי אפשר לקחת אותם מהיחיד. זאת, למרות העובדה שאנשי הנאורות לא היו תמימים וידעו שהזכויות והחירויות שלנו הן סוג של פיקציה אינטלקטואלית. הדמוקרטיה וזכויות האדם הן פיקציה? באיזה מובן? אכן, מושג הזכויות הטבעיות, הקדם חברתיות, והתפיסה לפיה החברה היא יצירה מלאכותית מעשה ידי אדם, לא היו אלא פיקציה או מוסכמה. אבל מוסכמה זו מונחת ביסוד המהפכה שהעמידה במרכז העולם את האדם החופשי והריבוני. במילים אחרות: זכויותינו וחירויותינו כיצורים אוטונומיים אכן מעוגנות בפיקציה האומרת כי בכל זמן ובכל מקום, האדם, מעצם מהותו, הוא יצור תבוני, ולכן גם יצור חופשי ושווה לכל בני האדם האחרים. אין פלא אפוא שבזמנים הקשים של המאה העשרים קל הרבה יותר היה לשלול את הפיקציה הזאת מאשר להגן עליה. בעיניהם של שוללי הנאורות, פיקציה זו הייתה בבחינת התקוממות נגד אלוהים ואדם, שבאה להרוס כל סדר אנושי, חברתי ופוליטי מוכר. אדמונד ברק - כאמור, מחלוצי האנטי נאורות - העמיד מיד מול

18 זכויות האדם את הזכויות ההיסטוריות: זכויות אוניברסליות לא היו בעיניו אלא המצאה מופשטת וחסרת שחר של הפילוסופים של הנאורות. הזכויות הממשיות היחידות הקיימות הן זכויותיו של אדם קונקרטי, נתון בקונטקסט היסטורי ותרבותי. לפי גישה זו, תורת משפט הטבע והזכויות הטבעיות, שהתפתחה, בין היתר, בעקבות המהפכה המדעית של המאה ה 17, זו שהובס העניק לה את לבושה הפילוסופי, וכעבור 100 שנה מצאה את ביטויה המלא ביותר באנתרופולוגיה הפילוסופית של רוסו, איננה אלא פרי מוחם המעוות של הפילוסופים של הנאורות. עמדותיהם של שני המחנות, למרות כל הווריאציות שבתוכם, היו ברורות: אנשי הנאורות טענו שכל מה שמפריד בין בני האדם הוא פחות חשוב ופחות משמעותי ממה שמשותף להם. אנשי האנטי נאורות חשבו בדיוק להפך: מה שעושה את החיים ראויים, מה שמניע את ההיסטוריה, הוא השוני בין בני האדם. אם לסכם במשפט אחד: הנאורות מדגישה את המשותף, בעוד שהאנטי נאורות מדגישה את ההבדלים. כל דרך מובילה בסופה למסקנות מסוג אחר, וכמובן לשיטות חברתיות ופוליטיות שונות. אם נעבור למדינת ישראל ולחברה שלנו, הרי שכאן התחולל סוג של מהפך ממצב של כור היתוך לעידן של רב תרבותיות. האם התפיסה הרב תרבותית היא "לא נאורה" בעיניך? לא התלהבתי מרעיון הרב תרבותיות, אף שיש בו גם אלמנטים חיוביים. אני רואה את ההתפתחויות המסוכנות שעלולות לנבוע מרעיון זה. נכון שיש כאן שאלה של הגדרות. אם רב תרבותיות פירושה שאחד אוהב את באך והשני אוהב מוזיקה מזרחית, הרי בכך אין, כמובן, כל בעיה. אנשים שונים זה מזה, ויש להם דעות וטעמים שונים. אני אוהב כדורגל אנגלי, ואחר מעדיף את הכדורגל הספרדי. אבל אם ישנם כאלה החושבים שלאיש אין זכות לשפוט נורמות המקובלות על אנשים אחרים - חברה אחרת, עדה אחרת, קבוצה חברתית או דתית אחרת - כי לכל הנורמות החברתיות והתרבותיות אותו ערך, אז זאת כבר בעיה. חברה המבקשת לממש את שוויון האישה ושחרורה משליטת הגבר, כמו החברה המערבית של ימינו, טובה בעיני מחברה המנציחה את נחיתות האישה, ולפי תפיסתי, משפילה אותה, כמו החברה המוסלמית. מה שחשוב זה הנורמות הבסיסיות וקני המידה שבאמצעותם מקבלים הכרעות והחלטות. מה שחשוב זה להבדיל בין תפיסה הומניסטית לאנטי הומניסטית. מה שחשוב הוא אם לכל בני האדם בכל זמן יש אותן זכויות ואותו ערך. אנשי הנאורות לא חשבו שכל בני האדם צריכים להאמין באותם רעיונות, להיות דומים במראם או לאהוב את אותם הדברים. מותר ואפשרי להיות שונה. לפילוסופים של הנאורות היה כבוד גדול לתרבויות אחרות, לא אירופיות ולא נוצריות. אבל אין פירוש הדבר שמערכת הערכים המוסרית הבסיסית צריכה להיות שונה, ושמושגי הטוב והרע, הצדק והאמת הם שונים. נדמה שבישראל מתקיים בדיוק עכשיו ויכוח על ערכים בסיסיים אלו. היהדות הדתית טוענת שעל פי אמונתה אין להשכיר דירות לערבים, ואילו החילוני הליברלי אינו יכול לחיות במדינה שמקיימת מערכת חוקים מפלה שכזו. נכון שיש ויכוח על ערכי בסיס, ובעיני, קנה המידה להכרעה הוא שתרבות המבוססת על כך שבני אדם מקבלים החלטות תבוניות לגבי ההווה והעתיד של עצמם, עדיפה על פני תרבות שבה בני האדם נשמעים לכוהני דת ופועלים בצורה עיוורת על פי הצווים שלהם. בעיני, תרבות חילונית המבוססת על אוטונומיה של האדם, עדיפה על פני תרבות חרדית. זו גישתך, אבל רוב הציבור בישראל מצביע באופן דמוקרטי בעד מערכת ערכים שונה ואפילו מנוגדת לשלך. האם אין הנאורות מחייבת לקבל את ההכרעה הדמוקרטית הזו? הכרעות דמוקרטיות חייבים לכבד כל עוד הן אינן עומדות בסתירה לזכויות האדם. כי הרי הדמוקרטיה הומצאה על מנת לשריין את זכויות האדם, וזו תכלית קיומה. לישראלים רבים נדמה שדמוקרטיה היא אך ורק שלטון הרוב. הרוב הוא החזק, ולכן הוא הקובע. אגב, גם דוד בן גוריון ומפא"י חשבו כך. ברגע שנבחרת כל הקופה אצלך, והאחרים לא נחשבים או נחשבים הרבה פחות. זכויות מיעוטים או זכויות אדם הן דבר משני. דמוקרטיה אין פירושה רק בחירות לכנסת וקביעה מי הרוב ומי המיעוט. דמוקרטיה זקוקה להפרדת רשויות, שמירה על זכויות האדם והאזרח, שמירה על חופש ביטוי, מחשבה ומעשה, והגנה על המיעוטים. בכוח הדמוקרטיה עלו בעבר ועלולים לעלות בעתיד שליטים אוטוריטריים או תיאוקרטיים שמייצגים רוב בציבור, אבל אינם נאמנים לערכי הדמוקרטיה. ובכל זאת, יש כאן הכרעה דמוקרטית שאתה חייב לקבלה. הדמוקרטיה יכולה גם לחסל את עצמה. אם החברה הישראלית תחליט, למשל, בכוח הרוב לאמץ לעצמה את מנשרי הרבנים והרבניות של הזמן האחרון כנורמות התנהגות מחייבות; אם במדינת ישראל תהיה הכרעה כזו שישלטו בה חוקי ההלכה או חוקים גזעניים; אם תיווצר כאן מדינת אפרטהייד ממוסדת - לצערי, לא יהיו במקרה כזה הרבה אלטרנטיבות, ואדם שאינו יכול לחיות בחברה כזו ואינו מצליח לשנותה בדרכים דמוקרטיות, ייאלץ לקום וללכת למקום אחר. מדברים היום כל הזמן על מדינה יהודית ודמוקרטית. החיבור הזה אפשרי, לדעתך? זו שאלה של הגדרות. להבנתי, מדינה דמוקרטית יכולה להיות מדינה של העם היהודי או, במילים אחרות, מדינה שבה היהודים הם רוב. אך אם הכוונה ב"מדינה יהודית" למדינה הנשלטת על ידי חוקי הדת היהודית, זה לא ילך ביחד עם דמוקרטיה. הרבנית לוינגר אמרה פעם, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שדמוקרטיה אינה ערך יהודי. אם אתה אומר "מדינה יהודית" במובן הדתי - יש כאן בעיה, ולכן אני מעדיף את המינוח "מדינת יהודים" - כלומר, מדינה שבה היהודים הם הרוב, ושיהודי נרדף יכול למצוא בה מפלט. הרוב רק צריך לזכור שזכויותיו אינן שונות מזכויותיהם של מיעוטים שונים שחיים איתו. אם המדינה מעניקה עדיפות ערכית, המתגלגלת לעדיפות פוליטית וכלכלית, לקבוצת אזרחים אחת ולא לאחרת, היא כבר איננה מדינה דמוקרטית. להבנתך, ניתן להקים מדינה של העם היהודי ללא כל הגדרות דתיות? שאלה קשה. יש לי חברים שמפתחים את עניין היהדות החילונית. אני פחות מאמין באפשרות הזו; זה משהו שצריך לייצר אותו. חלקים בתנועת העבודה והקיבוצים ניסו לייצר את זה בתחילת הדרך, וכנראה שבינתיים נכשלו. צריך לנסות לייצר פה יהדות תרבותית בלי הממסד הדתי ובלי האמונה המטפיזית, כאשר מי שרוצה לשמור על דתיותו ופולחניו חופשי לעשות זאת ללא אכיפה של המדינה. אם כך, היותה של המדינה יהודית יתבטא ברוב יהודי ובחוק השבות המאפשר ליהודים מקלט והגנה בישראל? חוק השבות הוא תוצר של ההיסטוריה היהודית. מדינת ישראל הוקמה כמקלט לעם היהודי, והיא עדיין ממלאת תפקיד זה. חוק השבות הוא תוצאה של המציאות הזאת, שראשיתה עוד הרבה לפני השואה. כל עוד יש יהודים בסכנה, יש הצדקה לחוק השבות. אבל אסור שהחוק יהיה כיסוי ליצירת עדיפות ליהודים על פני מי שאינם יהודים. בשנת 1948 השתנה משהו יסודי בהיסטוריה היהודית, ואנו לא הבנו או לא רצינו להבין לעומק את כל המשמעויות של השינוי. הקמת המדינה היא מהפכה אדירה בחיי העם היהודי, ובפעם הראשונה יהודים היו לאזרחים במדינתם הם. אזרחות מודרנית מחייבת שוויון בין כל מי שחי בגבולותיה של הארץ. לא ייתכן שחוק השבות שנועד להגן על יהודים בעולם, ישמש כתירוץ לאפליית אזרחים לא יהודים במדינת היהודים הריבונית. יש בישראל של היום סימני פשיזם? או שקריאת ה"זאב זאב" מוגזמת? יש אצלנו מגמות חמורות של כרסום בתכנים של הליברליזם ובכללי המשחק של הדמוקרטיה. יש כרסום חמור בערכים הבסיסיים של תפיסת האדם כבעל זכויות לפני שהוא בעל חובות. פשיזם היה בתקופתנו למילת קוד לכל המגמות האנטי דמוקרטיות והאנטי הומניסטיות ולכל סוגי האפליה האתנית והדתית. אין ספק שאילו התפרסמו באחת ממדינות אירופה מסמכים כגון אלה של הרבנים והרבניות הישראלים, התובעים שלא להשכיר דירות ללא נוצרים ואוסרים על נערות לצאת עם מי שאינם נוצרים - וזאת על אף שמדובר באזרחיה של אותה מדינה - היה קם אצלנו, ובצדק, קול זעקה: המפלצת מרימה את ראשה. אני מאמין גם שההמונים באירופה היו יוצאים לרחובות במחאה. אצלנו, לא רק שלא היו הפגנות, אלא שלפי המשאל האחרון, 44% מהישראלים תומכים ברבנים. אנשים אלה אומרים, בעצם, שהאזרחות הישראלית נחותה ביחס לזהות היהודית; שעל מנת להיות ישראלי לא די באזרחות, אלא דרושה השתייכות ללאום: הלאומיות מוחקת את האזרחות, כפי שאמנם היה באירופה. לא רק בגרמניה, אלא גם בצרפת של וישי, באיטליה אחרי 1938 ובמקומות אחרים. חוקי הגזע היו תוצאה ישירה והגיונית של הפרדה זו בין לאומיות לאזרחות. לעת עתה, רוב הישראלים לא ילכו כנראה רחוק כל כך, אך מי יודע מה יכול לקרות בתנאי משבר? האם אתה אופטימי? האם ניצחון הנאורות בלתי נמנע, או שהאנטי נאורות יכולה לגבור שוב ולשנות את נתיב ההיסטוריה האנושית? אני מנסה לומר לעצמי שלא ייתכן כי האסון האירופי של המאה העשרים נשכח. אמנם, ספק רב אם חברות שלמות לומדות באמת מההיסטוריה, אך המאה העשרים בכל זאת הטביעה בבני זמננו רגישויות לתמרורי אזהרה שנדלקים מדי פעם. אינני יודע אם להיסטוריה יש משמעות, אם יש לה כיוון, כפי שחשבו בעבר בשמאל האירופי, אך למרות הכול, על אף שיש בה עליות ומורדות, לעתים גם נפילות איומות, אני מנסה לשכנע את עצמי שבכל זאת ההיסטוריה היא היסטוריה של קדמה. למרות שתי מלחמות עולם, למרות עשרות מיליוני קורבנות, למרות העוני והניצול שעדיין קיימים, החיים בעולם המערבי השתנו ללא הכר ביחס לתקופות קודמות. האדם המערבי מודע לזכותו לא רק לחיים, אלא לחיים ראויים. הוא גם יודע שבהשגת חירות ושוויון בפני החוק עדיין לא הסתיימה המלאכה: אין סיבה להסתפק בשוויון פוליטי; ראוי לכבוש עוד את השוויון החברתי. דווקא העובדה שנותר עדיין כל כך הרבה מה לעשות, מזינה את האופטימיות שלי. היצור הרציונלי שהנאורות העירה לחיים חדשים הוא כעוף החול: גם כאשר הוא נופל, הוא קם על רגליו וממשיך בדרכו.

19 039 חקר התודעה 038 רותם חרמון לגעת ברוח "הורמונוריום" - חלל צבוע לבן מואר באור בוהק שיוצר אצל השוהים בחדר תחושה של ערנות ואופוריה / Décosterd & Rahm, Hormonorium, 8 architecture biennale of Venice, 2002 דקוסטר וראהם, "הורמונוריום", הביאנלה ה 8 לארכיטקטורה בונציה, / 2002 טקסט נוסף בעמוד 41 צילום: ז'אן-מישל לנדסי / Landecy Photo : Jean-Michel אם חשבנו שאפשר להבין את התודעה במנותק מגופנו ומסביבתנו הפיזית, שורת מחקרים מצביעה על הקשר ההדוק בין חשיבה לסביבה. תיאוריה חדשה העוסקת בשאלת הגוף והנפש, מציעה זווית הסתכלות מרתקת על דרכי ההבנה והחשיבה האנושיות אתם מראיינים אנשים לתפקיד בכיר הדורש יחסי אנוש טובים. הכנתם רשימה ארוכה של שאלות שבוחנות לעומק את אופיים של המועמדים. המועמדת הראשונה נכנסת. לאחר הריאיון אתם מציינים לעצמכם כי היא נראית חמה וידידותית. המועמדת השנייה עוברת גם היא את הריאיון בהצלחה, אך אתם מתרשמים כי היא יוצרת קשר קצת פחות בקלות. כנראה שתעדיפו את המועמדת הראשונה. אתם מרוצים מההחלטה המושכלת שקיבלתם ומניחים שהצלחתם לעמוד על אופיין של המועמדות. אולם, הייתכן כי העדפתם את המועמדת הראשונה רק בגלל שבזמן הריאיון החזקתם כוס חמה של קפה בידכם? את הטענה הזו מעלים לורנס ויליאמס מאוניברסיטת קולוראדו וג'ון בארג' מאוניברסיטת ייל. במחקר שביצעו בשנת 2008 הם ביקשו מנבדקים להעריך 10 תכונות אופי של אדם זר על סמך קטע קריאה המתאר אותו. בדרכם אל החדר בו בוצע הניסוי ניתן לחצי מהנבדקים להחזיק כוס של קפה חם, ולחצי השני כוס של קפה קר. נמצא כי הנבדקים שהחזיקו את הכוס החמה, נתנו לאדם הזר ציון גבוה יותר במדד של חום אישי מאלה שהחזיקו את הכוס הקרה. בשאר התכונות לא היה הבדל משמעותי בין הקבוצות. הקשר בין טמפרטורה פיזית ליחסים חברתיים נבחן גם בניסויים של צ'ן בו זונג וג'פרי לאונרדלי מאוניברסיטת טורונטו. בניסוי הראשון הוכנסו נבדקים לחדר והתבקשו לשחזר סיטואציה מהעבר. חצי מהנבדקים התבקשו להיזכר במקרה בו הרגישו מבודדים חברתית, וחצי במקרה בו הרגישו שייכים חברתית. לאחר מכן הם התבקשו להעריך את הטמפרטורה בחדר )בתירוץ שצוות התחזוקה של המעבדה ביקש זאת(. הנבדקים שנזכרו בבידוד חברתי העריכו את הטמפרטורה כנמוכה יותר מאשר אנשי הקבוצה שהתבקשה לדווח על שייכות חברתית. בניסוי השני ביקשו זונג ולאונרדלי ליצור סיטואציה עכשווית של בידוד חברתי. הנבדקים השתתפו במשחק מחשב של מסירות כדור, לכאורה עם שלושה שחקנים אנושיים אחרים )למעשה, המחשב שלט בשחקנים האחרים(. לחצי מהנבדקים המחשב הפסיק להעביר את הכדור לאחר שתי מסירות ראשונות, באופן שיצר הרגשה שהשחקנים האחרים מתעלמים מהם. לאחר מכן התבקשו הנבדקים למלא שאלון שיווקי, לא קשור לכאורה, ולהעריך עד כמה הם היו רוצים מוצרים מסוימים. בין המוצרים היו גם מוצרי מזון ושתייה קרים וחמים. הנבדקים שחוו בידוד חברתי רצו מזון ושתייה חמים יותר מקבוצת הביקורת. לגבי מוצרים מסוגים אחרים לא הובחן הבדל בין הקבוצות. לטענת זונג ולאונרדלי, מחקרים אלה מראים כי תחושת בידוד חברתי גורמת לנו להרגיש קור פיזי ממש. מחקרים אלה מצטרפים לשורת ניסויים מהשנים האחרונות, המצביעים על קשר הדוק ודו כיווני בין תהליכי חשיבה וקבלת החלטות לבין הסביבה והגוף הפיזיים. הם מחזקים את התיאוריה שטוענת, כי התודעה שלנו היא תודעה נטועת גוף. המושג תודעה נטועת גוף עומד במרכזה של תיאוריה חדשה, המבקשת להציב אלטרנטיבה לתיאוריה הקוגניטיבית הקלסית של התודעה, ששלטה עד לשלהי המאה העשרים. התיאוריה הקלסית היא המשכה של התפיסה הדואליסטית המבחינה בין גוף לנפש, שההיסטוריה הארוכה שלה מגיעה עד לאפלטון, ומזוהה בעיקר עם דקארט. את הדואליזם הקארטזיאני החליפה במאה העשרים מטאפורה מתחום מדעי המחשב, לפיה המוח הוא ה"חומרה" והתודעה - ה"תוכנה". התיאוריה הקלסית טוענת כי ניתן להסביר את החשיבה, שהיא התפקוד העיקרי של התודעה, במונחים של עיבוד מידע, כמניפולציה של סמלים. תהליכי התודעה הם תהליכים חישוביים המתבצעים על ייצוגים פנימיים, ומטרת חקר התודעה היא למצוא מודלים חישוביים המסוגלים להסביר תהליכים אלה. בהמשך לדקארט, התודעה נתפסת כעולם שניתן לחקור אותו באופן מבודד ובמנותק מהסביבה הפיזית. לעומת זאת, התיאוריה של תודעה נטועת גוף מסתכלת על התודעה כעל חלק מרצף אבולוציוני של התפתחות. לפי תפיסה זו לא ניתן לדבר על התודעה האנושית במנותק מהתגלמותה הפיזית. הנחת היסוד של התיאוריה היא, כי הבסיס לתודעה הוא בראש ובראשונה אינטרקציה עם העולם. כדי שיתפתחו תהליכים חשיבתיים מורכבים, צריכה להיווצר קודם כול פעולה בעולם. יצור חי לומד לשלוט על תנועותיו ולבצע פעולות. הוא מפתח הבנה של מקומו בעולם, של תפיסותיו ושל יכולותיו. החוויות החישתיות והתנועתיות שלו, שמוכתבות על ידי המבנה הספציפי של מערכות התנועה והחישה, מהוות את הבסיס לתהליכים מורכבים יותר של יצירת קטגוריות ומושגים. התיאוריה טוענת, באופן שמהדהד את קאנט, כי ההתגלמות הגופנית המסוימת שלנו קובעת את יכולות התודעה ואת מגבלותיה. יחסי הגומלין בין הגוף לחשיבה נחקרו על ידי שין ביילוק ולורן הולט מאוניברסיטת שיקגו. בניסוי משנת 2006 הן ניסו לבדוק, עד כמה חוויות פיזיות משנות את יכולות החשיבה של אנשים שונים. לשם כך הן השוו בין קבוצה של ספורטאים )שחקני הוקי ושחקני פוטבול( לבין קבוצה של לא ספורטאים. שתי הקבוצות התבקשו לקרוא משפטים, ואז להחליט אם תמונה מסוימת קשורה למשפט. שתי הקבוצות ענו נכון באותה מידה, אולם הספורטאים הגיבו מהר יותר למשפטים אשר קשורים לתחום הספורט שלהם, מאשר קבוצת הביקורת. במחקר נוסף מצאו ביילוק והולט כי קלדניות מקצועיות שהתבקשו לבחור צמדי אותיות מועדפים, נטו לבחור, בלי שהצליחו להסביר את הסיבה לכך, צמדים שקלים יותר להדפסה. מייקל ספיבי ואליזבת גראנט מאוניברסיטת קורנל גילו כי אנשים

20 "הנחת היסוד של התיאוריה היא, כי הבסיס לתודעה הוא בראש ובראשונה אינטרקציה עם העולם. כדי שיתפתחו תהליכים חשיבתיים מורכבים, צריכה להיווצר קודם כול פעולה בעולם. יצור חי לומד לשלוט על תנועותיו ולבצע פעולות. החוויות החישתיות והתנועתיות שלו, שמוכתבות על ידי המבנה הספציפי של מערכות התנועה והחישה, מהוות את הבסיס לתהליכים מורכבים יותר של יצירת קטגוריות ומושגים. התיאוריה טוענת כי ההתגלמות הגופנית המסוימת שלנו קובעת את יכולות התודעה ואת מגבלותיה" 570 nm Philippe Rahm, Diurnisme, Airs de Paris, 2007, Pompidu Photos: Adam Rzepka / Centre Musée National d Art Moderne Centre Pompidou פיליפ ראהם, "דיורניזם", מרכז פומפידו, פריס, / 2007 צילום: אדם רזפקה שניסו לפתור חידה שקשורה ביחסים מרחביים, הפגינו תנועת עיניים ייחודית בדיוק לפני שהגיעו לפתרון החידה, כאילו עקבו באופן לא מודע אחר הפתרון באמצעות עיניהם. החוקרים אלחנדרו לראס ולורה תומאס מאוניברסיטת אילינוי ביצעו ניסוי המשך - הם גרמו לאנשים שניסו לפתור את אותה חידה, לבצע באופן לא מודע את תנועת העיניים שגילו ספיבי וגראנט. החוקרים מצאו שביצוע תנועת העיניים קיצר את הזמן שנדרש לנבדקים להגיע לפתרון. מחקרים אחרים מצביעים על קשר בין פעולה גופנית לבין יכולות לימוד. סוזן גולדין מדו מאוניברסיטת שיקגו מצאה, כי ביצוע תנועת V עם אצבעות הידיים הקלה על תלמידים לפתור בעיות חשבון שקשורות לקיבוץ אברים, גם כאשר התנועה לא הצביעה על האברים הנכונים בתרגיל. גולדין מדו הניחה כי התנועה עזרה לתלמידים להפנים את עקרון הקיבוץ עצמו. ארתור גלנברג מאוניברסיטת אריזונה גילה כי ילדים שקראו סיפור תוך כדי הצגת ההתרחשויות בו בעזרת צעצועים מתאימים, זכרו את הסיפור טוב יותר מילדים שרק קראו אותו כמה פעמים. הלגה וטוני נויס מקולג' אלמהורסט באילינוי מצאו, שלשחקנים קל יותר ללמוד את שורות התפקיד שלהם כאשר הם זזים. הגוף שלנו קובע לא רק איך פועלת החשיבה, אלא גם מה אנחנו חושבים. החשיבה האבסטרקטית שלנו, טוען הבלשן ג'ורג' לייקוף מאוניברסיטת ברקלי, מוגבלת על ידי המערכות התנועתיות והחישתיות שלנו. מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו, מוגדר על ידי היכולות של הגוף והיחסים שלו עם הסביבה. בסדרת ספרים שכתבו לייקוף והפילוסוף מארק ג'ונסון מאוניברסיטת אורגון, מבקשים השניים להראות כיצד המושגים שלנו נבנים מתוך החוויה הגופנית. בניגוד לתיאוריה הקלסית, לפיה החשיבה היא פעולה חישובית )לוגית(, טוענים לייקוף וג'ונסון כי ביסוד החשיבה עומדת מטאפורה. המערכת המושגית שלנו היא מערכת מטאפורית. בעזרת מטאפורות אנו יכולים לבצע הפשטה וליצור מושגים, וכן לארגן ולהסביר את ההתנסויות שלנו. מטאפורות הן האמצעי לעבור מהלא מוכר אל המוכר, מהקונקרטי אל המופשט. העובדה כי השפה שלנו עמוסה במטאפורות איננה תופעה לשונית בלבד - זוהי עדות על מבנה החשיבה עצמו. לייקוף וג'ונסון מראים כי המטאפורות היסודיות ביותר בשפה הן בעלות בסיס פיזי. המושגים המופשטים שלנו הם ברובם מטאפורות שנטועות ביכולות החישתיות והתנועתיות. אלו הן מטאפורות כמו חום = אהבה, כבד = חשוב, קשה = קשוח, זמן = מרחק. הסיבה לכך, הם טוענים, היא שהגוף והחוויה החושית הם הבסיס הראשוני עליו יכולות להיבנות מטאפורות. זהו המצע המוכר שמאפשר לנו ליצור מושגים שמארגנים את הלא מוכר. איננו יכולים להעניק משמעות למושגים ללא חוויה גופנית. מייקל אנדרסון מאוניברסיטת מרילנד מציע הסבר אפשרי ליכולת של המוח ליצור חשיבה מטאפורית. הוא טוען כי תיאוריות חדשות לגבי מבנה המוח מראות, שאחד מעקרונות הארגון היסודיים של המוח הוא שימוש חוזר במערכות נוירולוגיות לצרכים קוגניטיביים שונים. מעגלי נוירונים שנוצרים למטרה אחת, יכולים להיות מנוצלים במהלך האבולוציה או ההתפתחות המוחית הרגילה לתפקוד אחר - וזאת מבלי לאבד את תפקודם המקורי - כך שייתכן כי הקשרים המטאפוריים בין מושגים לחוויות גופניות מצביעים על שימושים חוזרים, שמתרחשים במערכות החושיות והתנועתיות שלנו לצורך חשיבה מושגית ומופשטת. החוקרים לינדן מיילס, לואיס נינד וניל מק'ראה מאוניברסיטת אברדין ביקשו לבחון את המטאפורות המרחביות שקשורות לחשיבה על זמן, כמו "מסתכלים אחורה בזמן" או "מצפים קדימה לעתיד". הם ביקשו מנבדקים לחשוב על אירועים שקרו בעבר או לדמיין אירועים בעתיד, וגילו שהנבדקים מימשו בגופם את המטאפורות הללו. כשהנבדקים האדריכלים פיליפ ראהם וז'אן ז'יל דקוסטר, שפעלו יחד כשותפים עד לפני מספר שנים, חקרו יחד את הנושא שהם כינו "ארכיטקטורה פיזיולוגית" - חקירת הגירויים הפיזיים הקושרים אדם לסביבה ויוצרים חוויה סביבתית. ראהם ודקוסטר בדקו את האפשרות לייצר חללים או סביבות הפועלות על ההכרה ועל הגוף דרך השפעות ביולוגיות. בפרויקט ה"הורמונוריום" )Hormonorium( הם הציגו חלל אטום שכולו צבוע לבן מבהיק וריכוז החמצן בו מופחת, רצפתו עשויה פלקסיגלאס, ומתחתיה מורכבות 528 נורות פלואורסצנט המקרינות אור לבן המשחזר את ספקטרום אור השמש. תנאים אלו גורמים להאטה בהפרשת המלטונין. הירידה הדרמטית של רמת הורמון זה בגוף מאפשרת לשוהים בחדר לחוות ערנות, עלייה אפשרית בתשוקה המינית וויסות של מצב הרוח עד לכדי תחושת אופוריה. בפרויקט ה"דיורניזם",)Diurnisme( שהוצג במוזיאון לאמנות מודרנית במרכז פומפידו בפריז, הקים פיליפ ראהם חדר המואר בתאורה צהובה כתומה, שאורך הגל שלה )מעל 570 ננומטר( נתפס על ידי המערכת הביולוגית של האדם כלילה מוחלט )תרשים משמאל למעלה(. ראהם מנסה לייצר "לילה" מלאכותי, בדומה ל"יום" המלאכותי שמייצרים תאורת הרחוב או החללים המוארים, המאפשרים הארכת הפעילות שלנו אל תוך הלילה. החדר מייצר פרדוקס, כיוון שהצופה אמנם יכול לראות ולחוש שהוא נמצא בחלל מואר, אך ברמה הפסיכולוגית הוא מרגיש כאילו הוא נמצא בחשכה. פרויקט נוסף עליו עובד פיליפ ראהם בימים אלה, נקרא: Museum" "Convecive - "מוזיאון מוליך חום". במוזיאון האמנות המתוכנן יהיו הפרשי טמפרטורה בין האגפים השונים. תנאי האקלים ישתנו באופן מלאכותי בין הקומות וחללי המבנה וישפיעו על חוויית המבקרים.

21 חשבו על העבר גופם נטה מעט אחורה. כשהם חשבו על העתיד הם נטו מעט קדימה. התנועה הייתה קטנה מאוד, אך עקבית ומובחנת. ג'ושוע אקרמן מ MIT ביצע סדרת ניסויים שבחנו קשרים מטאפוריים המבוססים על תחושות מגע. כדי לבדוק את הקשר בין משקל לחשיבות נתן אקרמן לקבוצת נבדקים להחזיק לוח שעליו קורות חיים של מועמד. חצי מהלוחות היו כבדים יותר מאחרים. נבדקים שהלוח שבידיהם היה כבד יותר, העריכו את המועמד כרציני יותר ביחס לעבודה. נבדקים אלה גם ציינו את ההערכה של עצמם כחשובה יותר. בנושאים שלא קשורים לחשיבות לא התגלה הבדל לעומת הנבדקים שהחזיקו את הלוחות הקלים יותר. ניל ג'וסטמן מאוניברסיטת אמסטרדם מצא קשרים דומים בין משקל פיזי לבין תחושת חשיבות. בניסוי אחר ביקש אקרמן מקבוצה אחת של נבדקים לפתור פאזל שחלקיו חלקים ונעימים למגע, ומקבוצה אחרת פאזל שחלקיו מכוסים בנייר שיוף גס ומחוספס. לאחר מכן כל הנבדקים התבקשו לקרוא קטע שמתאר סיטואציה חברתית לא ברורה, ולהביע עליה דעה. אלה שפתרו את הפאזל המחוספס, העריכו את הסיטואציה המתוארת כקשה ועוינת יותר מהקבוצה השנייה. קבוצה אחרת קראה דו שיח בין מעביד לעובד. לפני הקריאה חלק מהנבדקים מישש קוביית עץ קשה, וחלק שמיכה רכה. הנבדקים שנגעו בעץ הקשה חשבו שהמעביד נוקשה וקשוח יותר מאלה שנגעו בשמיכה. אקרמן מצא כי תחושת הקושי משפיעה לא רק על השיפוט שלנו את הזולת, אלא גם על קבלת החלטות. הוא ביקש מנבדקים לתת שתי הצעות מחיר על מכונית. חלק מהנבדקים ישבו על כיסא קשה, והאחרים על כיסא רך. אלה שישבו על כיסא קשה ניהלו משא ומתן קשוח יותר - הם עלו פחות במחיר ההצעה השנייה שלהם מאשר הנבדקים שישבו על כיסא רך. ג'וסטמן ואקרמן משערים כי תחושות המגע והמשקל שאנו חווים בילדות המוקדמת, יוצרות קישורים שעליהם נבנים המושגים המאוחרים יותר. דבר כבד דורש יותר תשומת לב, דבר מחוספס הוא פחות נעים ויותר מרתיע. המוח משתמש בחוויות החושיות הללו כדי להבין מושגים מופשטים יותר כמו חשיבות או קושי, כך שמושג אחד מפעיל גם את המושג השני. מטאפורה יסודית מובהקת נוספת נמצאת בקשר שנפוץ בכל התרבויות בין ניקיון למוסר. זו מתגלה בביטויים כמו "נקי כפיים", "מצפון נקי", או בשטיפת הידיים האובססיבית של ליידי מקבת לאחר הרצח. צ'ן בו זונג יחד עם קייטי לילינקוויסט מאוניברסיטת נורתווסטרן בדקו קשר זה. הם ביקשו מקבוצת נבדקים להיזכר במעשה טוב או רע שעשו בעבר. לאחר מכן הנבדקים התבקשו להשלים מילים שחסרות בהן מספר אותיות. לכל תבנית כזו קיימות כמה אפשרויות בפרויקט חדר המלטונין Room( )Melatonin שני חדרים קטנים, הראשון מואר בקרניים באורך 509 ננומטר )אור ירוק בהיר( בעוצמה של 5,000 לוקס, המדכאות את ייצור המלטונין באופן הדומה לחשיפה לאור יום חזק. כך הופך החלל למקום הממריץ את הגוף ומעורר אותו מבחינה כימית. בחדר השני האקלים מופק על ידי הפצת קרניים אולטרה סגולות, אשר מעודדות הפרשת מלטונין בחלל כמעט חשוך זה תחושת הערנות של המבקר תיפגע לאורך זמן. "לחצי מהנבדקים המחשב הפסיק להעביר את הכדור לאחר שתי מסירות, באופן שיצר הרגשה שהשחקנים האחרים מתעלמים מהם. לאחר מכן התבקשו הנבדקים למלא שאלון ולהעריך עד כמה הם היו רוצים מוצרים מסוימים. בין המוצרים היו גם מוצרי מזון ושתייה קרים וחמים. הנבדקים שחוו בידוד חברתי רצו מזון ושתייה חמים יותר מקבוצת הביקורת" השלמה, חלקן יוצרות מילים שקשורות לניקיון. הנבדקים שנזכרו במעשים לא מוסריים נטו ליצור מילים הקשורות לניקיון, בעוד שהנבדקים האחרים לא גילו נטייה כזו. בניסוי אחר שביצעו השניים, הם ביקשו מהנבדקים לספר על מעשה רע שעשו. לחלק מהנבדקים ניתנה הזדמנות לנקות את ידיהם. לאחר מכן הם נשאלו אם יהיו מוכנים לסייע לסטודנט אחר לממן מחקר. 74% מהנבדקים שלא ניקו את ידיהם הסכימו לעזור, לעומת 41% בלבד מאלה שניקו את ידיהם. החוקרים שיערו כי פעולת הניקוי עזרה לנבדקים "לנקות את מצפונם", ובכך הקטינה את רצונם לפצות על המעשה הרע על ידי עזרה לאחרים. סיימון שנל מאוניברסיטת פלימות בחן צד אחר של מטאפורת הניקיון. הוא ביקש מנבדקים לפתור משחק מילים, שאצל חצי מהם הכיל מילים שקשורות לניקיון. לאחר מכן ביקש מהם לשפוט מגוון של דילמות מוסריות. הנבדקים שנחשפו למילים הקשורות לניקיון שפטו את הדילמות פחות בחומרה מאשר הנבדקים האחרים. קבוצה אחרת של נבדקים נחשפה לתחושה של גועל )באמצעות ריחות מסריחים וחדר מלוכלך(. נבדקים אלה שפטו דילמות מוסריות ביתר חומרה מאשר קבוצת הביקורת. הופעתן של מטאפורות דומות בתרבויות שונות מחזקות את דעתם של לייקוף וג'ונסון, שמקורן הוא בחוויה גופנית משותפת. אך האם בכל זאת ייתכן כי דווקא השפה היא זו שמכתיבה את הקשר המטאפורי, וכי הגוף רק מגיב לה? מחקריו של דניאל קאסאסנטו מאוניברסיטת סטנפורד מראים כי אין זה כך, וכי הגוף הוא אכן המקור הדומיננטי. קאסאסנטו ביצע שורה של ניסויים במטרה לבדוק, האם קיימים הבדלים בתפיסה בין אנשים ימניים לשמאליים. המטאפורה בשפה קושרת בין צד ימין לבין ערכים חיוביים )כנראה בשל היות הימניים הרוב באוכלוסייה(. "right" באנגלית הוא גם נכון וצודק. בעברית אנו מכירים ביטויים כמו "קם על צד שמאל", שמבטאים תחושה שלילית. אם השפה מכתיבה את תגובת הגוף, היינו מצפים כי הן ימניים והן שמאליים יגיבו בצורה דומה לאותם גירויים. אולם קאסאסנטו גילה כי בעוד שאנשים ימניים אכן נוהגים לשפוט עצמים הנמצאים בצד הימני שלהם באופן חיובי ועצמים הנמצאים לשמאלם באופן שלילי, הרי ששמאליים מראים נטייה הפוכה - עצמים בצידם השמאלי ייתפסו כחיוביים, ועצמים בצד ימין כשליליים. בניסוי אחד הציג קאסאסנטו לנבדקים צמדים של עצמים מופשטים וביקש מהם להחליט איזה מהם נראה שמח יותר או חכם יותר. הוא מצא כי אנשים ימניים נטו לראות את העצמים שבצד ימין כחכמים, שמחים, אמינים ומושכים יותר, בעוד שאנשים שמאליים נטו לשייך את התארים החיוביים לעצמים שבצד השמאלי דווקא. בניסוי אחר ביקש קאסאסנטו מקבוצת נבדקים לקרוא תיאורים קצרים של מוצרים, שחלקם הופיעו בצד ימין של הדף וחלקם בצד שמאל. הנבדקים התבקשו לציין אילו מהמוצרים היו רוצים לרכוש. רוב הימניים ציינו כי היו מעוניינים במוצרים שהופיעו בצד ימין של הדף. רוב השמאליים בחרו את המוצרים שהופיעו בצד שמאל. במבחן אחר קראו הנבדקים קורות חיים של שני מועמדים שהודפסו זה מול זה. הימניים נטו לבחור את המועמד שקורות החיים שלו הודפסו בצד ימין. השמאליים נטו לאלו שבצד שמאל. העובדה שהנבדקים השמאליים "התנגדו" להטיה הלשונית מראה, כי הבסיס למטאפורה הוא גופני ולא לשוני. קאסאסנטו טוען כי על פי התיאוריה של תודעה נטועת גוף, אנשים בעלי גוף שונה, אשר האינטרקציה שלהם עם הסביבה שונה באופן מהותי, יפתחו מערכות מושגים שונות. הגילויים האחרונים אודות טיבה של התודעה ומקורה הגופני מעמידים בפנינו מראה ממנה משתקפת דמות חדשה של אדם: רציונלי פחות מכפי שאולי היינו רוצים לחשוב; מחובר לעולם ומושפע מסביבתו הרבה יותר משאנו מעריכים. לאורך ההיסטוריה האדם למד לשנות את הסביבה שבה הוא חי. כעת אנו רק מתחילים להבין את האופנים הרבים והסמויים בהם הסביבה משפיעה על האדם. רותם חרמון הוא מהנדס תוכנה ומוסמך התכנית לפילוסופיה ותרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב Décosterd & Rahm, Melatonin Room, D! Club, Lausanne, Switzerland, 2000 דקוסטר וראהם, "חדר המלנטונין", לוזאן, שוויץ, 2000

22 פיזיקה יוסי ניר 044 תעלומת היעלמותו של האנטי חומר משואה מתמטית מהפכנית ניבאה את קיומם של אנטי חלקיקים. בעקבותיה הצליחו מדענים לגלות ולייצר אנטי חלקיקים. אם "אנטי חומר" אכן קיים, מדוע איננו מוצאים אותו ביקום? פרופ' יוסי ניר מתאר את החיפושים אחר תיאוריה פיזיקלית שתפענח את תעלומת כמות החומר והאנטי חומר ביקום כולנו מבינים מהו חומר. תאי גופנו, הכיסא שעליו אנו יושבים, העיתון שאותו אנו קוראים ברגע זה, כדור הארץ שבו אנו חיים, הכוכבים וצבירי הגלקסיות - כולם מורכבים מחומר. חומר הוא כל דבר שעשוי מאטומים. האטום עצמו מורכב מגרעין, הכולל פרוטונים ונויטרונים, וממעטפת אלקטרונים. אנו מכנים את הפרוטונים, הנויטרונים והאלקטרונים חלקיקי חומר או, בקיצור, חלקיקים. אלא שבתחילת המאה העשרים, בדרך של דדוקציה - הסקת מסקנות מתוך מודלים תיאורטיים - התברר לחוקרי הפיזיקה כי כדי להסביר את היקום ואת התפתחותו, יש צורך להניח את קיומו של "אנטי חומר" - מושג שלפחות בתחילה היה תיאורטי בלבד. עד לאותו רגע איש לא דאג מהיעדרו של אנטי חומר ביקום. לאמיתו של דבר, איש לא שיער, וגם לא יכול היה לשער, את דבר קיומו של אנטי חומר. כיצד ניתן לנחש את קיומם של חלקיקים שמעולם לא נראו במרחבי היקום שלנו? הרמז הממשי הראשון צץ ב 1928, אז הצליח הפיזיקאי האנגלי הדגול פול דיראק Adrien( Paul )Maurice Dirac במשימה קשה במיוחד שהציב לעצמו: לרשום משוואה מתמטית שתתאר את התנהגות האלקטרון )או, באופן כללי יותר, התנהגות של חלקיקים משוואת דיראק: iγ ψ=mψ בעלי ספין 1/2( באופן שיהיה תואם גם את תורת היחסות, הדרושה תכונה קוונטית, מעין תנע זוויתי. לתיאור חלקיקים מהירים מאוד, וגם את תורת הקוונטים, הדרושה לתיאור מרחקים קטנים מאוד. דיראק הגיע למסקנה שיש רק משוואה אחת המקיימת דרישות אלה, עובדה מפתיעה, שמעלה שוב מחשבות על ההתאמה הנפלאה בין המתמטיקה לתיאור חוקי הטבע. משוואת דיראק הפכה לכלי בעל חשיבות עצומה בפיזיקה. כאות להכרה בערכה, היא אף הוטבעה באחת ממרצפות קתדרלת וסטמינסטר שבלונדון, בה מונצחים ההישגים הגדולים של התרבות האנגלית. אבל למשוואת דיראק היה גם היבט מטריד. אחד מפתרונות המשוואה מתאר, כפי שדיראק רצה, את האלקטרון. אלא שלמשוואה יש גם פתרון אפשרי שני, המתאר חלקיק בעל מסה שווה בדיוק לזו השתקפות הסביבה בפיסלו של האמן אניש קאפור בפארק מילניום בשיקאגו טקסט על האמן בעמוד / 51 צילום: אימג'בנק

23 "בתחילת המאה העשרים התברר לחוקרי הפיזיקה כי כדי להסביר את היקום ואת התפתחותו, יש צורך להניח את קיומו של 'אנטי חומר' - מושג שלפחות בתחילה היה תיאורטי בלבד. עד לאותו רגע איש לא דאג מהיעדרו של אנטי חומר ביקום. לאמיתו של דבר, איש לא שיער, וגם לא יכול היה לשער, את דבר קיומו של אנטי חומר. כיצד ניתן לנחש את קיומם של חלקיקים שמעולם לא נראו במרחבי היקום שלנו?" של האלקטרון, אך בעל מטען חשמלי הפוך. דיראק ידע כי חלקיק כזה לא נצפה מעולם. הוא קיווה שהמשוואה שלו אינה מדויקת, שיחק באפשרויות שונות וניסה ליצור משוואה מתוקנת שתעלים את הפתרון השני או, מוטב, תרשה למסות של החלקיקים בעלי המטען ההפוך להיבדל זו מזו, ואז המשוואה, שנוסחה כדי לתאר את האלקטרון, תחייב מכוח הקונסיסטנטיות המתמטית גם את קיומו של הפרוטון. אלא שהמשוואה לא נענתה לתקוותיו של דיראק )וטוב שכך( ו"התעקשה" על שוויון במסות בין החלקיקים הפוכי המטען. ואכן, זמן קצר לאחר שפרסם את המשוואה, שני פיזיקאים ידועי שם אחרים - רוברט אופנהיימר Oppenheimer( )Robert בארצות הברית ואיגור תם Та мм( И ( горь Евге ньевич ברוסיה שחקרו במקביל את משוואת דיראק, הגיעו למסקנה מפתיעה: המשוואה מנבאת את קיומם של שני סוגי תהליכים. כאשר חלקיק ואנטי חלקיק )כך קראו מאז לחלקיק שווה המסה והפוך המטען, הפתרון השני של משוואת דיראק( מתנגשים, הם יכולים לאיין זה את זה לקרינה טהורה או, במילים אחרות, לפוטונים. בנוסף )ולעומת זאת( מתברר, כי בהתנגשות של שני פוטונים יכול להיווצר זוג של חלקיק ואנטי חלקיק. החלקיק היסודי הנושא את הכוח האלקטרומגנטי. בין שני התהליכים - זה של השמדת הזוג וזה של יצירתו - יש הבדל, והבדל זה יתברר כמשמעותי מאוד בהקשר הקוסמולוגי: ההשמדה יכולה להתרחש בכל אנרגיה של התנגשות, אבל ההיווצרות מותנית בכך שכמות האנרגיה הצבורה בפוטונים המתנגשים כפולה לפחות מהאנרגיה האצורה במסת המנוחה של האלקטרון. התובנה של אופנהיימר ושל תם שכנעה את דיראק סופית, שלא ייתכן ששני הפתרונות יתארו בהתאמה את האלקטרון והפרוטון. אם אלה היו זוג של חלקיק ואנטי חלקיק, אזי כל הפרוטונים והאלקטרונים המצויים באטומים היו מושמדים, ולא היה נותר חומר )ואנטי חומר( ביקום. דיראק נאלץ "להודות", שהמשוואה שלו מנבאת את קיומו של סוג חדש של חלקיק. למעשה, "אנטי" החלקיק המוכר לנו כאלקטרון. ארבע שנים לאחר שהוצגה משוואת דיראק, ב 1932, קארל אנדרסון Anderson(,)Carl David חוקר פיזיקאי בקליפורניה, צפה כיצד, כתוצאה מהתנגשות קרניים קוסמיות בגלאי שלו, נרשם מעבר של חלקיק בעל מטען הפוך לזה של האלקטרון, אך בעל מסה קטנה לפחות פי 20 מזו של הפרוטון. אנדרסון כינה את החלקיק )המוכר גם בשם אנטי אלקטרון( פוזיטרון, ושם זה נמצא בשימוש עד היום. זה היה האנטי חלקיק הראשון שהתגלה. מאז הצליחו הפיזיקאים לזהות, ואפילו ליצור, במעבדות סוגי אנטי חלקיקים נוספים: אנטי פרוטון ואנטי נויטרון. כפי שהגדרנו, הפוזיטרון הוא חלקיק בעל מסה שווה למסת האלקטרון, אך בעל מטען חשמלי הפוך לשלו - כלומר, זהה לזה של הפרוטון. לאנטי פרוטון מסה השווה לזו של הפרוטון, אך מטענו החשמלי הפוך לזה של הפרוטון. כדי להבין מהו האנטי נויטרון, יש לזכור שהפרוטון והנויטרון אינם חלקיקים יסודיים. כל אחד מהם מכיל שלושה קוורקים. הנויטרון מכיל קוורק אחד מסוג "מעלה",)up( שמטענו שני שלישים ממטען הפרוטון, ושני קוורקים מסוג "מטה",)down( שמטען כל אחד מהם שליש ממטען האלקטרון. סכום המטענים של שלושת הקוורקים הוא אפס, וכך הם יוצרים את הנויטרון הניטרלי חשמלית. לאנטי נויטרון מסה שווה לזו של הנויטרון, אך הוא מורכב משלושת האנטי קוורקים המתאימים. כיום, טומוגרפיה של פליטת פוזיטרונים היא כלי רפואי חשוב, והתנגשויות של אלקטרונים ופוזיטרונים, או של פרוטונים ואנטי פרוטונים, הן נקודות מוצא בניסויים רבים בפיזיקה של חלקיקים. )הסבר על תורת החלקיקים ראה מסגרת בעמוד 48( ניסיון ראשון: תולדות החומר והאנטי חומר ביקום אנו יודעים להעריך את כמות החומר המשוערת ביקום. אנו מקישים כי כמות החומר הזו היא בערך פרוטון אחד למטר מעוקב )הפיזיקאים נוהגים לבטא את כמות החומר על פי היחס בין מספר הפרוטונים פסל נוסף של האמן אניש קאפור בגלריה ליסון, לונדון, 2006, טקסט על האמן בעמוד / 51 צילום: אימג'בנק ליחידת נפח לבין מספר הפוטונים בקרינת הרקע ליחידת נפח. יחס זה הוא מעט פחות מאחד למיליארד, ברמת דיוק של קרוב לשני אחוזים(. כמות הנויטרונים היא בערך שביעית מכמות הפרוטונים. כמות האלקטרונים שווה בדיוק לזו של הפרוטונים. לעומת זאת, תצפיות ישירות באזורים של היקום הקרובים לנו, ושיקולים פשוטים הישימים ביקום הנצפה כולו, מעידים כי הכמות ביקום של האנטי חומר היא אפס אנטי חלקיקים. במילים אחרות, למיטב הבנתנו, אין ביקום אנטי צבירים, אנטי גלקסיות, אנטי כוכבים או אנטי בני אדם... הניסיון להסביר את שני הנתונים האלה - כמות החומר וההיעדר המוחלט של האנטי חומר ביקום - הוא תחום מחקר שלם בקוסמולוגיה הקרוי "בריאת הב ריונים" חלקיקים המורכבים משלושה קוורקים, דוגמת הפרוטון והנויטרון..)baryogenesis( אם, כפי שמשוואת דיראק מתארת, חלקיקים ואנטי חלקיקים נוצרים בזוגות ונשמדים בזוגות, כיצד ניתן להסביר יקום שיש בו חומר אך אין אנטי חומר? אם קיימים אנטי חלקיקים, מדוע איננו מזהים אנטי חומר ביקום? לאן נעלם האנטי חומר? שאלות פשוטות לכאורה אלה הציבו אתגר גדול למודלים הפיזיקליים ולעולם המדע. מרגע שהתברר קיומו של אנטי חומר, נוצרה תעלומה סביב היעלמותו. היא כונתה בשלב הראשון "תעלומת האנטי חומר החסר" ונשארה חסרת פתרון שנים רבות. הבה נשחזר את תולדות החומר והאנטי חומר ביקום. בהיות היקום צעיר מאוד הטמפרטורות בו גבוהות מאוד. זוגות של חלקיק ואנטי חלקיק מתנגשים ומתאיינים לקרינה, אך במקביל, התנגשויות של פוטונים אנרגטיים יוצרות זוגות של חלקיק ואנטי חלקיק. חוקי התרמודינמיקה מכתיבים את כמויות החלקיקים השונים. בשלב זה, מספר החלקיקים מסוג מסוים שווה בדיוק למספר האנטי חלקיקים. כך, למשל, מספר האלקטרונים שווה למספר הפוזיטרונים ושווה

24 היקום כמעבדה תורת החלקיקים הסטנדרטית נכשלת בהסבר כמות החומר ביקום. "קוסמולוגיה של חלקיקים" היא תחום מחקרי שמאפשר לנו לנסות ולפענח את תעלומת הישרדות החומר והיעלמות האנטי חומר ביקום קוסמולוגיה של חלקיקים היא תחום מחקר בפיזיקה המחבר שני קצוות. מצד אחד, הקוסמולוגיה, העוסקת ביקום כולו, עם סקאלת המרחק הגדולה ביותר שניתן לצפות בה, מסדר גודל של מטרים. מצד שני, תורת החלקיקים, העוסקת בסקאלות המרחק הקצרות ביותר שניתן לחקור בניסויי המאיצים מטרים, או לערוך ספקולציות תיאורטיות לגביהן מטרים. מדוע מתקיים קשר בין שני שטחי מחקר אשר, למראית עין, רחוקים למעלה מארבעים סדרי גודל זה מזה? כדי להבין את הקשר יש לזכור שהיקום מתפשט, ולכן, ככל שנרחיק אחורה בזמן נמצא שהוא היה צפוף יותר וחם יותר. מבחינת הקוסמולוגיה, תורת החלקיקים הכרחית אם אנו רוצים להבין את מהות היקום בהיותו צעיר ממיליונית השנייה, לאחר המפץ הגדול. בזמן זה, תוכנו של היקום הוא "מרק" של החלקיקים היסודיים הידועים לנו, כדוגמת הקוורקים והאלקטרונים. חלקיקים אלה נעים באנרגיות כה גבוהות ונמצאים במרחק כה קצר זה מזה, שיש להשתמש בכלים של תורת החלקיקים כדי להבין את הכוחות הפועלים ביניהם ואת התהליכים הקורים כתוצאה מפעולת כוחות אלה. מבחינת תורת החלקיקים, הקוסמולוגיה מאפשרת להתייחס אל היקום הצעיר כאל ניסוי מיוחד במינו. ניסוי זה מספק לנו אנרגיות גבוהות יותר ומבט אל מרחקים הקצרים מכפי שניתן אפילו לדמיין שנוכל ליצור במאיצי החלקיקים שלנו. ההיבט המרתק ביותר של היקום כניסוי בתורת החלקיקים הוא העובדה, שבהיות היקום קרוב יותר מכ שניות אל המפץ הגדול, ייתכן שהיו בו חלקיקים כבדים יותר מאלה שצפינו בהם בניסוי כלשהו, וייתכן שפעלו בו כוחות בעלי טווח קצר מכפי שהיינו יכולים לצפות בהם בניסוי כלשהו. כתוצאה מכך, הקוסמולוגיה מאפשרת לנו לבחון את התיאוריות השונות המרחיבות את המודל הסטנדרטי של תורת החלקיקים אל מעבר לתחום התקפות שלו, המוגבל לאנרגיות של עד כ 100 פעמים אנרגיית המסה של הפרוטון, ולמרחקים קצרים עד פי 1,000 מגודל גרעיני האטומים. לניסוי המיוחד הזה יש גם מגבלות. ראשית, מבחינתנו זהו ניסוי חד פעמי. בניגוד לניסויים רגילים, איננו יכולים לחזור עליו שוב ושוב ולהסיק מסקנות מהפילוג הסטטיסטי של התוצאות. שנית, לא אנו הכנו את הניסוי, ולכן איננו יודעים בוודאות את תנאי ההתחלה. שלישית, לא ליווינו את הניסוי לכל אורכו. את התוצאות אנו יכולים למדוד רק עכשיו, בגיל המסוים של כ 13 מיליארד שנים. מגבלות אלה מחייבות אותנו להסתמך רק על מדידות של גדלים שאינם תלויים בתנאי ההתחלה, ושהשפעתם של תהליכים שקרו ביקום כשהיה בוגר יחסית קטנה או ניתנת לחישוב אמין. בין הבולטים בגדלים אלה ניתן לציין את הבאים: א. מבני החומר בסקאלות גדולות )גלקסיות וצבירי גלקסיות( משקפים תהליכים שהחלו כשהיקום היה בן כמה עשרות אלפי שנים, וממשיכים מאז. לצורך החישוב נדרשת הבנה של פעולת הכוח הגרוויטציוני. אנו מבינים היבט זה בצורה טובה. ב. קרינת הרקע הקוסמית בתחום המיקרו גל מספקת לנו "צילום" של היקום בהיותו כבן 380,000 שנים. בזמן זה ירדה הטמפרטורה, המשקפת את האנרגיה האופיינית של הפוטונים, אל מתחת לאנרגיית הקשר של אטום המימן. כתוצאה מכך החלו האלקטרונים להיקשר לגרעינים וליצור אטומים ניטרליים, והיקום הפך שקוף עבור הקרינה האלקטרומגנטית, המתקדמת באין מפריע עד היום. כדי להבין את הזמן המכריע, יש להשתמש בפיזיקה אטומית. אנו מבינים היבט זה בצורה מצוינת. ג. יצירת היסודות הקלים החלה בגיל שנייה ועד כשלוש דקות מהמפץ הגדול. בזמן זה ירדה הטמפרטורה אל מתחת לאנרגיית הקשר של גרעיני היסודות הקלים. כתוצאה מכך החלו הפרוטונים והנויטרונים להיקשר זה לזה וליצור את היסודות הקלים. אנו מודדים, ומחשבים לאחור, את השכיחויות של ארבעה גרעינים כאלה: דאוטריום, הליום 3, הליום 4 וליתיום 7. כדי לחשב את ארבע השכיחויות יש להשתמש בפיזיקה גרעינית. אנו מבינים היבט זה בצורה מצוינת. ד. כמות החומר וכמות האנטי חומר ביקום. כאן מדובר בשני מספרים אותם אנו שואפים להסביר. המאורעות שקבעו את שני הגדלים האלה התרחשו בהיות היקום צעיר מעבר לכל דמיון: לפני חלוף שניות מהמפץ הגדול. כדי לחשב את שני המספרים יש להשתמש בתורת החלקיקים. התורה המקובלת - המודל הסטנדרטי של תורת החלקיקים - נכשלת כישלון חרוץ בחיזוי התצפיות שהתקבלו בתחום זה. הכישלון של תורת החלקיקים הסטנדרטית לספק הסבר לכמות החומר ביקום הוא עניין משמח עבור הפיזיקאים העוסקים בשטח זה. לכך בדיוק אנו מקווים כשאנו חוקרים את הקוסמולוגיה של החלקיקים. היקום כניסוי מלמד אותנו שהמודל הסטנדרטי אינו תיאור מלא של הטבע. קיימים בטבע כוחות וחלקיקים שטרם נצפו בניסוי, והם השפיעו בצורה משמעותית על תולדות החומר ביקום. כישלון התורות הקיימות בנושא החומר והאנטי חומר ביקום, והספקולציות התיאורטיות איך ניתן לתקן את הכשל, הם נושאי המאמר. כיתוב תמונה? לשבע שמיניות ממספר הפוטונים. היקום מתפשט והטמפרטורה יורדת. בהיות היקום בן מיליונית השנייה לערך, הטמפרטורה - או האנרגיה הממוצעת של הפוטונים - יורדת אל מתחת לאנרגיית מסת המנוחה של הפרוטון. עד מהרה התהליך הופך חד סיטרי: זוגות זוגות נעלמים פרוטונים ואנטי פרוטונים מן היקום, ואין בנמצא פוטונים אנרגטיים מספיק כדי ליצר אותם מחדש. לבסוף נעלמים כל החומר והאנטי חומר ונותר יקום משעמם ביותר: קרינה קרה, ללא גלקסיות, ללא כוכבים וללא בני אדם שינסו להבין את תולדות החומר. זהו, כמובן, אינו תיאור טוב של היקום בן זמננו. עצם קיומכם, קוראים יקרים, הוא אפוא הוכחה לכך שבמשוואת דיראק חסרים מרכיבים חשובים של חוקי הטבע, שעשויים להסביר את הישרדות החומר ביקום. חוקי הטבע מבדילים בין חומר ואנטי חומר ההתפתחות החשובה הבאה בניסיון להבין את תולדות החומר ביקום חלה ב 1964, בניסוי שערכו ג'יימס קרונין Cronin(,)James ואל פיץ' Fitch( )Val ושותפיהם באוניברסיטת פרינסטון. כדי להבין את משמעות הניסוי, נדמיין לנו מרוץ מיוחד במינו. מצד אחד - מכונית, עשויה חומר )כלומר, אטומים - פרוטונים, נויטרונים ואלקטרונים( ונהוגה על ידי נהג. מצד שני - אנטי מכונית, עשויה אנטי חומר )כלומר, אנטי פרוטונים, אנטי נויטרונים ופוזיטרונים( ונהוגה על ידי אנטי נהג. נעיר כאן שמוטב שהמרוץ ייערך בחלל, כיוון שעל פני כדור הארץ האנטי מכונית תיבלע מייד על ידי מסלול המרוצים העשוי חומר. אנו מורים לשני הנהגים ללחוץ על דוושת ה)אנטי ( דלק באותו קצב בדיוק. האם המכונית והאנטי מכונית יגיעו באותו הזמן לקו המטרה? אם כן, נוכל להסיק שחוקי הטבע המכתיבים את פעולת המכונית אינם מבדילים בין חומר ואנטי חומר. אם לא, נוכל להסיק שאין סימטריה בטבע בין חומר ואנטי חומר - כלומר, חוקי הטבע מבדילים ביניהם. לפני שנדווח על תוצאות הניסוי, נזכיר שאנו מכירים ארבעה כוחות יסודיים הפועלים בטבע: הכוח הגרוויטציוני, המושך אותנו אל כדור הארץ וקובע את תנועת הכוכבים במסילותיהם; הכוח האלקטרומגנטי, הקושר את האלקטרונים לגרעיני האטומים ואף מפעיל את מנועי המכוניות שלנו; הכוח החזק, המחזיק את הקוורקים קשורים בפרוטון או בנויטרון; והכוח החלש, שגורם לדעיכת הרדיואקטיביות ואף אחראי לשריפת השמש. באופן פשטני מעט נוכל לומר, שאם מנועי המכונית והאנטי מכונית היו מושתתים על פעולת הכוח הגרוויטציוני או הכוח האלקטרומגנטי או הכוח החזק, לא הייתה הכרעה במרוץ. שלושה כוחות אלה פועלים בצורה שווה על חלקיקים ועל אנטי חלקיקים. הניסוי של קרונין ופיץ' לא כלל, כמובן, מרוץ מכוניות )ולו בגלל הקושי הטכני להשיג אנטי נהג( אלא חלקיקים יסודיים, אבל את תוצאותיו ניתן לתאר כך: לו היו המנועים פועלים בעזרת הכוח החלש, המרוץ היה מוכרע בגלל שחוקי הטבע המכתיבים את פעולת הכוח החלש מבדילים בין חומר ואנטי חומר. שלוש שנים לאחר הניסוי של קרונין ופיץ', שחולל מהפכה בחשיבה של הפיזיקאים, הבין הפיזיקאי הרוסי אנדריי סחרוב Андрей( )Дмитриевич Сахаров שלמסקנות הניסוי הזה יש השלכות חשובות על תולדות החומר ביקום. במאמר, המהווה עד היום אבן יסוד בנושא, ניסח סחרוב שלושה תנאים הכרחיים ליקום שמתחיל במספר שווה של חלקיקים ואנטי חלקיקים, ומתפתח ליקום שבו מספרם אינו שווה. התנאי הראשון של סחרוב ליצירה דינמית של א סימטריה בין מספר הבריונים ומספר האנטי בריונים )בריאת בריונים( הוא קיומם של תהליכים בהם המספר הבריוני ההתחלתי שונה מהסופי. תנאי שני ההפרש בין סכום הפרוטונים והנויטרונים לסכום האנטי פרוטונים והאנטי נויטרונים. למשל, בתהליך בו פרוטון דועך לפוזיטרון ושני פוטונים, המספר הבריוני ההתחלתי הוא אחד והסופי אפס. תהליך כזה טרם נצפה בניסוי. הוא התרחשותם של תהליכים ביקום שאינם בשיווי משקל תרמודינמי. התנאי השלישי הוא קיום תהליכים המבדילים בין חומר לאנטי חומר.

25 אם שלושת התנאים מתקיימים, התסריט של תולדות החומר והאנטי חומר משתנה בתחילה באופן קל, אבל התוצאות הסופיות שונות באופן דרמטי. בהיות היקום צעיר מ שניות, התהליכים המבדילים בין חלקיקים לאנטי חלקיקים עשויים להביא למצב שבו יש עודף זעיר - אחד במיליארד - של פרוטונים על פני אנטי פרוטונים. תהליכי ההשמדה והיצירה בזוגות נמשכים כמו בתסריט הקודם, עד שהיקום חולף את גיל מיליונית השנייה. בשלב מאוחר יותר ההשמדה הזוגית נמשכת, אבל היצירה נפסקת. הפרוטונים והאנטי פרוטונים נעלמים מן היקום, זוג אחר זוג. אלא שהפעם התהליך נפסק כאשר כל האנטי פרוטונים נעלמו. לעודף ההתחלתי הזעיר של פרוטונים אין "בני זוג" להתאיין איתם. גורל האנטי חלקיקים, אלה שידם הייתה על התחתונה ב"מרוץ" שנערך בטריליונית השנייה הראשונה, נחרץ להיעלם מן היקום. גם רובם של החלקיקים, אלה שניצחו במרוץ, נעלם, אבל העודף הזעיר שרד, וישרוד לעולם. העודף הזעיר הזה הוא המהווה את כל החומר שביקום - מצבירי הגלקסיות ועד לתא החי. התובנה של סחרוב מאפשרת לנו להבין הן את היעדר האנטי חומר ביקום והן את העובדה שמספר חלקיקי החומר קטן כל כך ביחס למספר הפוטונים. ככל שההבדל בפעולת הכוח על חלקיקים ועל אנטי חלקיקים קטן יותר, כך הא סימטריה הנוצרת ביקום הצעיר בין המספרים שלהם זעירה יותר, ומספר החלקיקים השורדים נמוך בהתאמה. "תנאי סחרוב" נותנים הסבר איכותי מספק ביותר לתמונת המצב הנוכחית. אבל צריך היה לחכות לתיאוריה מתאימה ולניסויים נוספים כדי לדעת, האם בידינו גם הסבר כמותי מוצלח. המודל הסטנדרטי מבדיל בין חומר ואנטי חומר ב 1973 כללה רשימת החלקיקים היסודיים שנצפו בניסויים שלושה קוורקים: "מעלה", "מטה" ו"מוזר",strange( שמטענו שווה לזה של "מטה", אך מסתו גדולה יותר(, שני לפטונים )חלקיקים שאינם רגישים לפעולת הכוח החזק( טעונים: האלקטרון והמיואון )חלקיק בעל מטען שווה לזה של האלקטרון אך כבד יותר( ושני ניטרינים )חלקיקים נטולי מטען חשמלי(. קיומו של קוורק רביעי, "קסם",)charm( אח כבד ל"מעלה", הוצע על ידי תיאורטיקנים כהסבר למספר תופעות שנצפו בניסויים. למעשה, ניתן היה לסדר את החלקיקים בשני "דורות". הדור הראשון כלל את קוורק "מעלה" )שני שלישים ממטען הפרוטון(, קוורק "מטה" )מינוס שליש(, אלקטרון )1-( וניטרינו אלקטרון )0(. הדור השני כלל את קוורק "קסם", קוורק "מוזר", מיואון וניטרינו מיואון, שמטעניהם זהים לדור הראשון, בהתאמה, אבל המסות גדולות יותר. בהקשר זה מעניין לציין עובדה מתמטית נוספת. כל עוד החלקיקים "תעלומת החומר והאנטי חומר שבה, ובלבוש חדש. אנו מבינים מדוע היקום מכיל רק חומר ולא אנטי חומר. למעשה, אנו מבינים שמצב כזה, בו אחד מהשניים נעלם, הוא כמעט בלתי נמנע. אנו גם מבינים מדוע מספרם של השורדים קטן ביחס למספר הפוטונים. הכישלון הכמותי של המודל הסטנדרטי אומר לנו, שהידע שלנו על הטבע רחוק מלהיות שלם" היסודיים בטבע קיימים ברביעיות מהסוג הזה - כלומר, בדורות שלמים - התורה הפיזיקלית מאפשרת חישובים קונסיסטנטיים. אבל אם קיים דור חלקי - רק חלק מן הרביעייה - התורה מאבדת את האמינות שלה. דרכי חישוב שונות עלולות להביא לתוצאות שונות, או, לחלופין, בחלק מהחישובים מתקבלים כתוצאה גדלים אינסופיים. המתמטיקה מטילה מגבלות על רשימת החלקיקים האפשריים בטבע. בשנה ההיא כתבו שני פיזיקאים יפנים צעירים מאמר, שבתחילה לא עורר כל תשומת לב. במאמר זה הוכיחו מקוטו קוביאשי Makoto(,)Toshihide Maskawa( וטושיהידה מסקאווה )Kobayashi שאם רשימת החלקיקים היסודיים בטבע כוללת רק שני דורות של קוורקים, אזי אף אחד מן הכוחות הידועים לנו אינו מבדיל בין חומר לאנטי חומר )שוב, ניבוי המוכתב על ידי הכללים המתמטיים(. אבל, אם קיימים שלושה דורות או יותר, אזי הכוח החלש שונה בעוצמתו בין חלקיקים ואנטי חלקיקים. ב 1974 התגלה "אח" נוסף לאלקטרון ולמיואון, לפטון מסוג "טאו": מטענו שווה לזה של האלקטרון, ומסתו גדולה פי 3,400 בערך. גילוי זה הפך את אפשרות קיומו של דור שלישי שלם לסבירה ביותר, והסב תשומת לב רבה לעבודתם של קוביאשי ומסקאווה. מאז התגלו כל בני הדור השלישי: קוורק "עליון",)top( קוורק "תחתון",)bottom( לפטון טאו וניטרינו טאו. בעשור האחרון נערכו שני ניסויים רחבי היקף - האחד בקליפורניה והשני ביפן - כדי לבחון בפירוט את התורה של קוביאשי ומסקאווה, ובמסגרתם נמדדו קרוב לשלושים תהליכים בהם יש הבדל בין חומר לאנטי חומר )בנוסף לתהליך שנמדד על ידי קרונין ופיץ' ב 1964 (. תוצאות כל המדידות האלה מוסברות היטב על ידי התיאוריה של קוביאשי ומסקאווה. העובדה שהתיאוריה הוכחה מעבר לכל ספק סביר, זיכתה את שני הפיזיקאים בפרס נובל ב עכשיו, כאשר יש תיאוריה המסבירה היטב את תוצאות הניסויים עבודה של אניש קאפור בגלריה ה"טייט" בלונדון / צילום: אימג'בנק אניש קאפור )באנגלית: ;Anish Kapoor נולד בשנת 1954( הוא פסל הודי אנגלי יהודי. בשנות ה 80 של המאה העשרים התפרסם קאפור בשל פסליו הייחודיים, ואף זכה לפרסום בינלאומי בשל יצירותיו, שהן לרוב בעלות קווים פשוטים ומעוקלים, וצבעים עזים. הפסלים ידועים בגודלם הרב, בפשתוטם הצורנית, ובאופן התערבותם בחלל ובסביבה. רבים מפסליו של קאפור עשויים חומרים היוצרים השתקפות ויוצרים אשלייה של עיוות החלל. סדרות פסלים אחרות מדמות חורים שחורים, ומייצרות תחושה של אינסוף, של בור ללא תחתית. שנערכו במעבדות, ניתן ליישם אותה על תולדות היקום ולחשב את כמות החומר שאמורה לשרוד על פי תורה זו. התוצאה של החישוב הייתה מפתיעה. על פי המודל הסטנדרטי - התורה שבמשך ארבעים שנים הסבירה וחזתה נכון אינספור תוצאות ניסיוניות - ההפרש שהכוח החלש יוצר בין מספר הבריונים למספר האנטי בריונים אמור להיות קטן פי יותר מעשרה סדרי גודל מההפרש שקיים בפועל ביקום. למעשה, כמות החומר שהייתה אמורה לשרוד אינה מספיקה אפילו לגלקסיה אחת, בניגוד משווע לעובדת קיומן של כטריליון גלקסיות. המסקנה מתוצאות אלו היא שקיים כוח בטבע, המבדיל בין חומר ואנטי חומר בצורה דרמטית בהרבה מאשר הכוח החלש. אם נגלה את הכוח הזה ונתקין אותו ב)אנטי (מכוניות המרוץ הדמיוניות שלנו, הפער בתום המרוץ יהיה גדול בהרבה. התקוות שתלינו ב"קוסמולוגיה של חלקיקים" )ראו מסגרת בעמוד 48( מתגשמות. הניסוי המופלא הקרוי "היקום שלנו", מגלה לנו עובדות חדשות על חוקי הטבע. תעלומת החומר והאנטי חומר שבה, ובלבוש חדש. אנו מבינים מדוע היקום מכיל רק חומר ולא אנטי חומר. למעשה, אנו מבינים שמצב כזה, שבו אחד מהשניים נעלם, הוא כמעט בלתי נמנע. אנו גם מבינים מדוע מספרם של השורדים קטן ביחס למספר הפוטונים. הכישלון הכמותי של המודל הסטנדרטי רק אומר לנו, שהידע שלנו על הטבע רחוק מלהיות שלם. 6. כיצד ממשיכים? תפקידם של התיאורטיקנים להציע עכשיו הרחבות של המודל הסטנדרטי, על מנת שיכלול כוחות חדשים או חלקיקים נוספים, היכולים ליצור א סימטריה בראשיתית גדולה מספיק כדי להסביר, מדוע שרד חומר המספיק לטריליון גלקסיות. תפקידם של החוקרים הוא לנסות ולהפריך או לאושש תיאוריות אלה. המחקר בנושא זה מתרכז כיום בשני כיוונים עיקריים. על פי התיאורטיקנים של הכיוון הראשון, הרגע המכריע בתולדות היקום הוא כאשר מלאו לו שניות בערך. עד לרגע זה היו החלקיקים היסודיים חסרי מסה, והכוח החלש היה ארוך טווח. אבל ברגע הזה התנסה היקום במעבר פאזה )הדומה, מבחינות מסוימות, למעבר מצבי צבירה מנוזל לגז(, שלאחריו היו החלקיקים היסודיים בעלי מסה והכוח החלש קצר טווח, כפי שהם כיום. מעבר הפאזה הזה מספק פרידה מתנאי שיווי משקל תרמי, כנדרש על פי תנאי סחרוב. אם אכן התסריט הזה נכון, ניסוי המאיץ ההדרוני הגדול,)LHC( המתבצע עכשיו במעבדת CERN שבז'נבה, עשוי בהחלט לגלות חלקיקים וכוחות חדשים שאחראים להיווצרות העודף של חומר על פני אנטי חומר. ובפרט, סביר מאוד להניח שההבנה המדעית שלנו את מעבר הפאזה תתקדם באופן משמעותי ונוכל לדעת, האם הוא מספק את התנאים המתאימים לפתרון התעלומה. הכיוון האחר מתרכז בחלקיקי הניטרינו. בסדרת ניסויים לאורך ארבעים השנים האחרונות הוכח שלחלקיקי הניטרינו יש מסה, בניגוד לניבוי של המודל הסטנדרטי. גילוי זה הוא סיפור מדעי מרתק, הנושא לקחים רבים וראוי למאמר נפרד משל עצמו. כדי להסביר את מסות חלקיקי הניטרינו, יש להרחיב את המודל הסטנדרטי באמצעות הוספת חלקיקים וכוחות חדשים. אלא שהרחבה זאת, במקביל להסבר שהיא מספקת למסות חלקיקי הניטרינו, מעלה אפשרות שהא סימטריה הראשונית נוצרה בין לפטונים ואנטי לפטונים )למשל, אלקטרונים ופוזיטרונים(, והדבר קרה בהיות היקום צעיר מ שניות. תסריט זה נקרא "בריאת הלפטונים".)leptogenesis( אפשרות זו, אם היא נכונה, פותחת לנו חלון הצצה לתקופה הקרובה ביותר, ביחס לכל תצפית אחרת, אל המפץ הגדול. מצד שני, נראה שבלתי אפשרי יהיה אי פעם לאושש את התיאוריה הזו ישירות בניסויים. בריאת לפטונים עשויה לספק תשובה סבירה מאוד, אך בלתי ניתנת להוכחה, לתעלומת החומר והאנטי חומר ביקום. לסיכום, החידה מהו המנגנון שהוביל להישרדות החומר ביקום לצד היעלמות האנטי חומר, מלווה אותנו זה כשמונים שנה. התקדמנו רבות מאז רמזה משוואת דיראק על קיומם של אנטי חלקיקים. החידה פשטה צורה ולבשה צורה, אבל היא עדיין תקפה ומכוונת מחקר תיאורטי וניסיוני. ייתכן שנבין את התשובה במהלך העשור הקרוב. אבל ייתכן גם שלעולם נישאר ללא תשובה ברורה.

26 053 בית המשפט רונאל פישר ההיגיון בשיגעון יותר ויותר נדרשים שופטים להכריע בין שתי חוות דעת פסיכיאטריות ולקבוע, האם הנאשם שלפניהם שפוי ומסוגל לעמוד לדין. האם ההיגיון והשכל הישר של שופט טובים יותר משל כל אחד מאיתנו? עורך הדין רונאל פישר חושב שלא 052 השאלה האם אדם שפוי אם לאו היא שאלה רפואית, שפסיכיאטרים, והם בלבד, אמורים לענות בה. נדמה לי שהדבר נכון במידה זהה לגבי תחומים אחרים, בהם הכשרתם והשכלתם של מומחים הופכת את חוות דעתם לבעלת משקל סגולי גבוה לאין שיעור מזו של כל אדם אחר באותו נושא ובאותו עניין. המשפט מזמן סיטואציה מעט מוזרה בהקשר זה: מקום שנולדת בו מחלוקת בין מומחים, מוטלת ההכרעה בשאלה המהותית ביותר, שכל כולה עניין למומחיות, לפתחו של שופט חסר כל מומחיות בנושא. אינטליגנטי ומוכשר ככל שיהיה, אין כל מקום לספק כי לשופט אין את הכלים שיאפשרו לו להוציא תחת ידיו החלטה מבוססת דיה, נכונה ומשכנעת, מדוע העדיף חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה. אם הכרעה שיפוטית בעניין שבו דרושה מומחיות נסבלת בהרבה מן המקרים, נדמה שקשה לקבל אותה כאשר מגיעים לעסוק בשאלת שפיותו של אדם. איך לומר את זה ולהישאר בחיים - השאלה האם דעתו של אדם נשתבשה, זקוקה ליותר משופט מוכשר כדי לזכות בתשובה מניחה את הדעת. באחרונה התחבט בית המשפט העליון בנוגע למצבו הנפשי של אדם, שהורשע ברצח בת זוגו. חילוקי הדעות בין השופטים, כמו גם המקרה המרתק כשלעצמו, סיפקו מבלי משים הצצה נדירה לקרביה של הבעיה. "מבלי משים" אני אומר, שכן ספק האם המערכת המשפטית הייתה רוצה לחשוף את הקושי האינהרנטי שקיים בגישה המקובלת, לפיה שופט הוא מי שמסוגל, שמא חייב, להכריע בשאלה, האם עומד לפניו אדם המבין את המתרחש סביבו, או, חלילה, מי שהדבר נבצר ממנו. הוויכוח הנוקב בין השופטים לבין עצמם חילץ אמת קשה, מעט לא נוחה, שמשאירה רושם חזק ומעיק של סוגיה שהיא בבחינת קשר גורדי. אמנם נכתבו לא מעט פסקי דין בערכאות שונות ביחס לאופן שבו יש להכריע בדילמה האם אדם לוקה בנפשו אם לאו, ואולם פסק הדין בעניין ג'ילין - ערעור פלילי שמספרו 7747/08, הוא החושפני מבין כולם. העובדה כי ניתן באחרונה אף היא אינה מקרית, ככל הנראה. כמו כל נושא משמעותי הנוחת על שולחנו של בית המשפט, גם עניין זה היה צריך להגיע לבסוף לבירור סוער, וככל שהשנים נוקפות העיסוק בו נעשה דחוף, שלא לומר מסובך, הרבה יותר. טרם נצלול לנבכי הפרשה, ראוי להסביר. מצבו הנפשי של אדם נבחן בהקשרו של המשפט הפלילי בשני מובנים שונים ובשתי תקופות זמן שונות. אף כי מדובר בסוגיות מובחנות בתכלית זו מזו, רבים נוטים לשגות ולבלבל ביניהן, כפי שקרה גם בפרשה שלפנינו. שאלת שפיותו של אדם מתעוררת לראשונה בעולם המשפט בקשר עם אחריותו הפלילית לביצוע העבירה. או אז מוצבת השאלה המשפטית, האם ניתן להרשיע אדם שביצע מעשה אסור, וזאת בהנחה שלא יכול היה להימנע מביצוע המעשה, או לא ידע להבחין בין טוב לרע בעת קרות האירועים. שאלת שפיותו של אדם מתעוררת פעם נוספת, ללא כל קשר לכך, כאשר הוא עומד לדין. השאלה עתה היא, האם הנאשם מבין את המתרחש סביבו. נקודת המוצא החברתית היא, שאין לנו עניין להעניש אדם, שכתוצאה מסיבה כלשהי אינו מסוגל להתגונן כראוי, עלול להפליל עצמו אף כי הוא חף מפשע, וכיוצא בזה. כאמור, מדובר בשתי סוגיות שונות בתכלית. ייתכן מקרה שבזמן ביצוע העבירה מצבו הנפשי של האדם לא איפשר לו להבחין בין טוב לרע, אך בעת ניהול משפטו אין שפוי ממנו. ייתכן גם מצב הפוך, שבו אדם ביצע עבירה בדעה צלולה, ואולם שפיותו נשתבשה ואין הוא כשיר עוד לעמוד לדין. מקרהו של הנאשם ג'ילין, סביבו התחבטו הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון, שייך דווקא לקבוצה השנייה. כלומר, השאלה הייתה האם הנאשם כשיר לעמוד לדין, ולא האם בעת ביצוע העבירה לא היה שפוי. השאלה האם ג'ילין ביצע את העבירה כתוצאה ממחלת נפש, כלל לא הטרידה את מנוחתם של השופטים. אופן התנהגותו, פועלו, מעשיו ודברים שאמר עוררו את הספק לגבי שפיותו בעת ניהול המשפט נגדו. בית המשפט המחוזי שנדרש לראשונה לעניין, קיבל לידיו חוות דעת פסיכיאטרית שהוזמנה על ידי סניגוריו של ג'ילין. זו קבעה, כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין. חוות דעת אחרת הוגשה לבית המשפט על ידי התביעה. זו קבעה ההפך מכך. בית המשפט התגייס מלוא אונו להעניק לבעיה פתרון אפשרי. הוא ביקש חוות דעת שלישית, המיוסדת על פאנל מומחים. חוות דעת זו הייתה בלתי מוצלחת, בלשון המעטה. הפסיכיאטרים שנטלו בה חלק לא ערכו הבחנה מדויקת בין שפיותו של הנאשם בעת ביצוע העבירה לבין מצבו הנפשי בעת ניהול המשפט. נדמה היה כי בוזבזה תחמושת חשובה, ואולם עובדתית, קשה היה לחרוץ את הדין על בסיסה של חוות דעת, שלא ממש סיפקה תשובה מיצב של האמנית סופי קייב בגלריה קלוויגרוב בגלזגו צילום: ירון י. לוי / Levi photography: Yaron Y. קונקרטית לבעיה שניצבה בפני השופטים. התוצאה הייתה שלמרות שלוש חוות דעת, בית המשפט המחוזי על שלושת שופטיו לא ראה עין בעין את ההכרעה המתבקשת. שניים מן השופטים סברו, כי על בסיס חוות הדעת האחרונה יש להעדיף את האפשרות, שמצבו הנפשי של הנאשם מאפשר לו להבין את המתרחש סביבו, ועל כן יש להרשיעו ולכלוא אותו לשארית חייו בגין רצח. שופט דעת המיעוט סבר אחרת. הוא מצא שהעובדות עליהן סמכו הפסיכיאטרים השונים את דעתם, מובילות דווקא למסקנה כי ג'ילין אינו שפוי, ועל כן אין כל אפשרות להרשיעו בפלילים ואף לא להענישו כל עוד זה מצבו. הוויכוח הובא בפני בית המשפט העליון. כמקובל בכתיבת פסקי דין, סקרו השופטים בהכרעתם את העובדות שהוצגו בפניהם טרם ניגשו לדון בהן. נדמה כי כבר בשלב זה נתפסו השופטים לכלל טעות. לפנינו, כתב מי מהם, שלוש חוות דעת אשר הונחו זה מכבר בפני בית המשפט המחוזי, ועלינו להכריע מי מהן נכונה יותר. ולא היא. הלכה למעשה, בפני בית המשפט העליון הונחו חמש חוות דעת. שלוש מתוכן של פסיכיאטרים, שתיים של שופטי הרוב והמיעוט בבית המשפט המחוזי. עובדה זו הינה אקוטית. הבנתה מאפשרת הצצה ראשונה לאופן בו הוכרעה הפרשה. וכל כך למה? נקודת המוצא המשפטית היא, שערכאת ערעור איננה שומעת

27 054 "מחלוקות בין השופטים הנוגעות לאופן שבו יש לפרש את מעשיו של הנאשם, חוזרות ונשנות בפסק הדין לאורכו ולרוחבו ויוצרות תחושה לא נוחה, כאילו המדובר בשיח פסיכיאטרים לצד מיטת חוליו של אדם, להבדיל מדיון משפטי נוקב הנדרש להכריע בין עמדות שונות על בסיס כלים מובחנים ומוגדרים היטב" עדים ולא זוכה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות. על כן, התערבותה תוצדק רק בנסיבות בהן נעשתה טעות משפטית, או כאשר אופן קבלת ההכרעה חוטא לשכל הישר. כבוד השופט יורם דנציגר ביסס בפרשת ג'ילין את זכותה של ערכאת הערעור להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בכך שלמעשה, ההחלטה של בית המשפט להעדיף חוות דעת פסיכיאטרית אחת על פני אחרת לא התקבלה אלא על דרך ההיגיון בלבד. ליתר דיוק, ההכרעה האם אדם שפוי או אינו שפוי התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי, בהיעדר כלים מקצועיים, באמצעות שימוש בהיגיון, ובו בלבד )להבדיל מהעדפתה של עדות אחת על פני השנייה, מתוך ששופט בחן בחושיו את הדברים וראה להאמין לפלוני ולדחות את דברי אלמוני(. בפרשת ג'ילין נדרש בית המשפט להמשיך ולבחון, האם הנאשם יכול לנהל אפקטיבית את הגנתו, או שמא בשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל, אין הוא יכול לעשות כן. את זאת עשה בית המשפט על סמך בחינת העובדות וההיגיון בבסיס חוות הדעת השונות. לשם כך פנו השופטים לעובדות ומיקדו את הדיון בסוגיות, כגון מועד עריכת חוות הדעת, עומק הבדיקה, הכלים שעמדו לרשות המומחה בכל אחת מחוות הדעת, וכיוצא באלה בירורים המהווים את מהות הבדיקה המשפטית, להבדיל מן הבדיקה הרפואית. במילים אחרות, בית המשפט העביר את חוות הדעת בסד של מבחנים עובדתיים והגיוניים, שאינם פולשים לזירה המקצועית, הרפואית, אלא מביטים על חוות הדעת מבחוץ. כך, למשל, אילו חוות הדעת אחת הוכנה שעה שהנבדק היה נתון בתצפית משך עשרה ימים, בעוד שחוות דעת אחרת נשענה על תצפית שנמשכה שלושה חודשים, שופט מקצועי יהא זה שרשאי לקבוע, כי מכוח ההיגיון חוות הדעת השנייה עדיפה על פני רעותה. לעומת זאת, אילו חוות הדעת הראשונה קבעה כי הנאשם אינו שפוי, בין היתר, משום שהתגלו אצלו סממנים המלמדים על סכיזופרניה פעילה, בעוד שחוות דעת השנייה קבעה אבחנה רפואית שונה בתכלית, אף שופט, מקצועי ומוכשר ככל שיהיה, לא יוכל להכריע איזו משתי חוות הדעת עדיפה מן ההיבט הרפואי פסיכיאטרי. בית המשפט לא יכול לבחון במסגרת הבחינה המשפטית את מסקנות חוות הדעת, מסקנות שהן כל כולן קביעות שבמומחיות. באמצעות בחינה עובדתית משפטית של חוות הדעת, כמו גם של התנהגות הנאשם, ביקש בית המשפט להכריע בשאלה, האם העובדה כי הנאשם לוקה במחלת נפש, יש בה כדי לאיין את כשירותו לנהל את הגנתו באפקטיביות. על פניו, המדובר בשאלה שהכלים המשפטיים יכולים לה, בהיותה שאלה שכל כולה היגיון והסקת מסקנות מתוך עובדות; שאלה שמבקשת לבחון קשר סיבתי. ואולם, לא כך היא. אסביר. ברור מכל ברור כי לו התבקשתי, יכולתי להעלות על דעתי שורה לא מבוטלת של אנשים, שאינני מבקש להצביע עליהם אפילו ברמז, אך קרבתם אלינו ואל נקודות מכריעות בצמתים שונים בחיינו הינה אקוטית, ואשר התנהגותם ואמרותיהם היו הופכות אותם על נקלה מושא לתצפית רפואית, ומעלות תהיות עמוקות בדבר מצבם הנפשי. אילו תועלה אי פעם טענה מן הסוג הזה על ידי או על ידי שכמותי כלפי מי מהם, בצדק ייחשב הדבר להוצאת לשון הרע, אם לא למעלה מזה. מי שאיננו נושא בתרמילו מיומנות מתאימה, השכלה פורמלית וניסיון רלוונטי, דעתו על מצבם הנפשי של אחרים בצדק תיהדף על ידינו בכעס, שלא לומר, תהיה חשובה בעינינו כקליפת השום. שהרי, הנשמה היא הכוח הרוחני המחייה את האדם, בבחינת הגרעין האישיותי הפנימי שבאדם בלעדיו אדם אינו אדם. ככתוב בספר "בראשית", פרק ב' פסוק ז': "ו י יצ ר ה' א לה ים א ת ה אד ם ע פ ר מ ן ה א ד מ ה ו י פ ח ב אפ יו נ ש מ ת ח י ים ו י ה י ה אד ם ל נ פ ש ח י ה". הכיצד אפוא מוצאים עצמם שופטים נשואי פנים מביעים דעה במופלא מהם, ואף מסווגים התנהגויות אנוש לכאן ולכאן? לאמיתו של דבר, התגלית המשפטית שנחשפה בסוגיה זו, אינה כה גדולה. לא רק ששופטי המחוזי עשו זאת ברשות ובסמכות, אלא שהפסיקה ההלכתית ציוותה עליהם להתרשם באופן אישי מן הנאשם, מעבר לאמור בחוות הדעת מטעם המומחים, ולהכריע באשר לכשירות הדיונית. כך ממש נהגו לימים אף שופטי בית המשפט העליון, שאף נחלקו ביניהם בשאלה כיצד יש לפרש אמירה כזו או אחרת של הנאשם, והאם יש בה כדי ללמד על היעדר שפיות או ההפך מזה. בחינה מדוקדקת של הדברים תלמד, כי בית המשפט העליון אף נטל את מבחני ההתרשמות האישית למקומות קיצוניים במיוחד, שעה שהשתית מסקנות משפטיות על ההיגיון המתבקש, לשיטת כל אחד מהשופטים, בכל מעשה ואמרה של הנאשם. הדברים הגיעו לידי כך, שכבוד השופט דנציגר ראה בהאשמות החמורות של הנאשם כלפי סניגורו ראיה ניצחת למחלת הנפש ממנה הוא סובל, כמו גם הוכחה לכך שאינו כשיר לעמוד לדין. ולעומתו, כבוד השופט אדמונד לוי בחן את מערכת היחסים הקלוקלת בין הנאשם לסניגורו במשקפיים אחרים והגיע לתוצאה הפוכה. הנאשם אינו מסכים עם קו ההגנה של סניגורו, קבע השופט לוי, מה שיצר מתיחות ביניהם והתפרצויות מצד הנאשם. הא ותו לא - זה ולא יותר. מחלוקות בין השופטים הנוגעות לאופן שבו יש לפרש את מעשיו של הנאשם, חוזרות ונשנות בפסק הדין לאורכו ולרוחבו ויוצרות תחושה לא נוחה, כאילו המדובר בשיח פסיכיאטרים לצד מיטת חוליו של אדם, להבדיל מדיון משפטי נוקב הנדרש להכריע בין עמדות שונות על בסיס כלים מובחנים ומוגדרים היטב. על מנת לעמוד על מידת הקושי הנובע מהאופן שבו בית המשפט מכריע בסיטואציה של מחלוקת מומחים, צריך לתת את הדעת גם על העובדה הבאה. בעוד שבמספר הזדמנויות שונות ולאורך זמן שופטי בית המשפט המחוזי התרשמו באופן אישי מן הנאשם ונחלקו ביניהם בשאלה, כיצד יש לפרש את התנהגותו ואמרותיו - עניין הראוי להתבוננות מעמיקה כשלעצמו - הרי ששופטי בית המשפט העליון לא זכו אפילו לכך. את פרשנותם להתנהגותו של הנאשם, האם מלמדת היא על אי כשירות נפשית אם לאו, ביססו רק על ההיגיון או חוסר ההיגיון בפרשנות שניתנה להתנהגות הנאשם, כפי שזו נקבעה על ידי בית המשפט המחוזי. צריך להבין את המהלך השרשורי הזה עד תום, כדי להסיק עד כמה הוא בלתי אפשרי. אנשי המקצוע, הפסיכיאטרים במקרה זה, למדו את הנאשם על דרך ההסתכלות וחיוו דעתם. בית המשפט המחוזי בחן את חוות הדעת ואחר כך ביקש להתרשם בעצמו מהנאשם, שמא התנהגותו מדברת בו, והגיע לכלל מסקנה, בניגוד לכמה מן המומחים, כי האיש כשיר - בין היתר, משום שהתנהגותו מבחינה הגיונית אינה בהכרח התנהגות של אדם בלתי שפוי. בית המשפט העליון בחן את ההיגיון בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי התנהגות מסוימת של הנאשם מלמדת על שפיותו או על היעדר שפיותו. בגדריה של בחינה זו שבו שופטי העליון להתנהגות ולאמירות המתוארות של הנאשם בבית המשפט המחוזי ושאלו עצמם, האם הגיוני לקבוע כי אלה מלמדות על כשירותו של אדם לעמוד לדין נוכח מצבו הנפשי. כבוד השופט דנציגר נתן לכך ביטוי מובהק וברור בפתח דבריו בציינו: "מסקנתו של בית המשפט המחוזי באשר לכשירותו הדיונית של המערער מתבססת על שיקולים שבהיגיון". על כן קבע, כי ככל שמדובר בלגיטימציה להתערבותו של בית המשפט העליון, ברור שאין מניעות לכך. לא ציטטתי מתוך דבריו של כבוד השופט דנציגר כדי להצביע על טעות משפטית. ההפך הוא הנכון. אכן, כבוד השופט דנציגר זיהה נכוחה את התשתית עליה התבסס פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר. היגיון. שכל ישר. לא יותר מכך. אלא שהקושי נעוץ בכך, שההיגיון הינו מבחן לא מוצלח במיוחד כשמדובר בשאלות מקצועיות, רפואיות גרידא. בעיני כמה אנשים תבוניים במיוחד שהכרתי במהלך חיי, ההיגיון שיכול היה המשפט להציע באמצעותי כדי לספק להם סעד היה כל כך בלתי הגיוני, עד שנאלצתי להגן בחירוף נפש על מקצועי ואומנותי, כמו גם על כבודו של המשפט בכלל. יש להניח כי ההיגיון המצוין שהנחה את כבוד שופטי המחוזי, כמו גם זה שהפעילו כבוד שופטי העליון שעה שבחנו את משמעות התנהגותו של הנאשם לצורך הכרעה בשאלה, האם זו מלמדת כי הוא מבין מה נעשה סביבו אם לאו, אינו בהכרח ההיגיון היפה לתחום בריאות הנפש. מן הסתם, היגיון אחר שולט שם בכיפה. היגיון הנובע ממחקרים, ידע עצום ורב והיבטים מורכבים, שאדם בלתי משכיל בתחום הפסיכיאטריה אינו מסוגל להעלות כלל על דעתו. ההיגיון שבשיגעון איננו ההיגיון שבמשפט, כשם שההיגיון של האיש מן הרחוב איננו ההיגיון שמציע המשפט הפלילי. בכל אחד מאלה מהול ידע רלוונטי, שיוצר תהליך מטבולי במחשבה ובונה תוצאה שונה, ולעתים אף הפוכה לחלוטין. אינני מציע שלא להתיר לשופטים להתרשם באופן אישי מאדם, ששאלת שפיותו מונחת על הכף. זו תהיה, כמובן, טעות. ייתכנו בהחלט מצבים מיוחדים ונדירים, שבהם התנהגותו ואמרותיו של נאשם יעמדו בסתירה גמורה לחוות הדעת של המומחים. לא ייתכן, לשם ההמשלה, לדרוש משופט להתעלם מן העובדה, שאדם ניצב באולמו על שתי רגליו במכנסיים קצרים, ואותה שעה ממש עומדת להכרעתו השאלה, האם להעדיף מומחה הטוען שגדיעת רגלו גרמה לו סבל רב, או להאמין למומחה שני, המוכן להיהרג על כך ששתי הרגליים במקומן הטבעי מונחות. השאלה איננה האם רשאי השופט להתרשם בכוחות עצמו ממצבו הרפואי של אדם, אלא באילו מקרים התרשמות זו רלוונטית או נהנית מזכות קיום, ומה משקלה הסגולי. נקודת המוצא לפיה התרשמות בעין בלתי מזוינת יכולה לבוא במקומה של הסתכלות מקצועית או להחליפה, גם מעיקה וגם מטרידה. היא עלולה להוביל לתוצאות אבסורדיות וקשות, שיפגעו באמון הציבור בבית המשפט. אינני אומר זאת אלא לצורך אחד בלבד. ההכרעה האם אדם שפוי אם לאו היא הכרעה המסורה לבית המשפט, ולא לפסיכיאטרים. הדבר מעורר קושי כשלעצמו, אבל הדבר נעשה כמעט בלתי נסבל שעה שהכרעה זו מבססת את עצמה על הבנת נפש האדם, ולא על ניתוח משפטי של חוות דעת מקצועיות. אם פסקי דין שניתנו עד היום גיששו בזהירות בסביבה המסוכנת של הכרעה רפואית למול הכרעה משפטית, פסק דין ג'ילין אישר ואישש את החשש, כי הקומבינציה בין השתיים מובילה לתוצאה שאין אפשרות להבין אותה. גם לא להסכים איתה. רונאל פישר הוא עורך דין. עו"ד נטלי שטרול, ממשרד עורכי הדין רונאל פישר, נרי ושות', סייעה בהכנת מאמר זה.

28 חקר המוח אילן דינשטיין להביט במראה ולראות את האחר תיאוריות פסיכולוגיות ונוירוביולוגיות נפגשות בתופעה שהתגלתה כמעט בדרך מקרה: במוחנו יש "נוירוני מראה", שלדעת חלק מהחוקרים, משמשים לחיקוי ולהבנה של פעולות שבהן אנו צופים. חוקר המוח אילן דינשטיין מספר על התפתחות המחקר בתחום ועל חשיבות התגלית להבנת תקשורת בין אישית 056 Shane Cooper, "Reflection", interactive real-time graphics installation, 2002 שיין קופר, " השתקפות", מיצב גרפי אינטרקטיבי בזמן אמת, 2002 כמו תגליות מדעיות רבות, גם תגלית זו נולדה כמעט בדרך מקרה. בתחילת שנות התשעים ביצעה קבוצת חוקרים איטלקים, בראשותו של פרופ' ג'יאקומו ריזולאטי, מחקר על אופן פעילותה של מערכת המוח המוטורית בקופים. במהלך הניסויים ח וברה אלקטרודה לאחד מאזורי המוח השולטים על ביצוע תנועות ידיים, ופעילות הנוירונים הוקלטה בזמן שהקוף תפס חתיכות פרי שמוקמו בנקודות שונות במרחב, הביא אותן אל פיו ואכל אותן. מטרת הניסויים הייתה להבין כיצד תאי עצב באזור מוטורי הנקרא F5, מקודדים ביצוע של תנועות שונות. לדוגמה, האם נוירונים מסוימים פועלים כשאנו פונים ימינה ואחרים בפנייה שמאלה? האם נוירונים מסוימים פועלים בתפיסת חתיכות פרי קטנות, ונוירונים אחרים פועלים בתפיסת חתיכות פרי גדולות? הסברה השלטת היא שמערכת המוח המוטורית בנויה בצורה היררכית, כך שאזורים גבוהים בהיררכיה מתכננים את ביצוע התנועה במרחב, ואזורים נמוכים בהיררכיה מתרגמים את התכנון לפקודות. הפקודות נשלחות לשרירים המתאימים, ואלה, תוך קואורדינציה מופלאה של כיווץ והרפיה, יוצרים את ביצוע התנועה. החוקרים הקליטו את הפעילות של תאי העצב באזור תוך ביצוע תנועות שונות, כדי להבין את מיקומו בהיררכיה המוטורית: האם הנוירונים שלו קשורים לתכנון התנועה או לביצועה. בבוקרו של יום מחקר שגרתי הכין ויטוריו גאלזה, סטודנט שביצע את הניסויים במעבדתו של פרופ' ריזולאטי, את סביבת העבודה לניסוי המוטורי. הוא הושיב את הקוף בכיסא העבודה, חיבר את האלקטרודה שבמוחו למקלט והחל לסדר את חתיכות פרי על מגש ממול לקוף. במהלך ההכנה הבחין גאלזה לפתע, שהנוירון אותו הקליט פועל בכל פעם שהקוף צפה בו תופס ומסדר חתיכת פרי. כשגאלזה קירב את המגש לקוף ואיפשר לו לתפוס ולאכול חתיכת פרי, הנוירון ירה שוב, כפי שצפוי מנוירון הפוקד על ביצוע פעולה מוטורית. גאלזה הבין שהנוירון פועל לא רק בזמן שהקוף תופס את חתיכת הפרי, אלא גם כשהקוף צופה פסיבית במישהו אחר עושה זאת. הוא חזר על הפעולה שוב, וקיבל תוצאה דומה. בכל פעם שהוא עצמו תפס את חתיכת הפרי בידו, נרשמה פעילות חשמלית בנוירון המוטורי המפעיל את יד הקוף, כאילו הקוף עצמו ביצע את הפעולה. גאלזה בדק את ציוד ההקלטה, הזיז את האלקטרודה מעט והחל להקליט מנוירון אחר. תוך מספר ימים הצטיירה תמונה לפיה כ 10% מהנוירונים באזור מגיבים לא רק בזמן ביצוע תנועה, אלא גם בזמן צפייה פסיבית בתנועה. החוקרים נדהמו: למה נוירון מוטורי, שאמור לפעול רק בזמן ביצוע תנועת יד, מגיב בזמן צפייה פסיבית במישהו אחר שמבצע אותה תנועה? הם פנו לבית קפה בפיאצה המרכזית של פארמה, הזמינו אספרסו וטיראמיסו והחלו להעלות השערות להסבר התופעה המוזרה: אולי החמצנו משהו והקוף בכל זאת הזיז קצת את היד בזמן הצפייה בגאלזה? לא. הם מדדו את מתח השריר במהלך הניסוי וידעו האמן שיין קופר משתמש בטכנולוגיה אינטרקטיבית כדי ליצור מיצבים ועבודות אמנות שנבנות ומשתנות תוך כדי התצוגה בתערוכה. בפרויקט "השתקפות" דמות המוקרנת על הקיר מתחקה אחר תנועותיו של האדם העומד מולה. למעשה, זוהי דמותו של מבקר קודם, שאולי ביקר בתערוכה חודשים קודם לכן ועמד בתנוחה דומה לזו של הצופה הנוכחי. בכל רגע שהצופה זז ומשנה את תנוחתו, הדמות המשתקפת בקיר זזה איתו, תוך שהיא מתחלפת במהירות וללא הרף בין אנשים שונים שהוקלטו לפני כן ותנוחותיהם מתאימות לאופן שבו עומד המבקר הנוכחי. ככל שעובר זמן ונכנסים יותר מבקרים, התכנית נעשית "משוכללת" יותר ובעלת מנעד רחב יותר של תנועות שהמבקרים הנוספים מייצרים.

29 "'שרון נראית עצבנית/ מאושרת/ עייפה/ כועסת/ עצובה/ מהורהרת היום'. כמה פעמים אמרתם לעצמכם משפט כזה או דומה לו לאחר שנתתם מבט חטוף במישהו סביבכם? מדובר באבחנה טריוויאלית שאנחנו עושים בכל רגע, כמעט אחרי כל מפגש מקרי, גם אם לא החלפנו מילה עם אותו אדם. הדבר המדהים הוא שבדרך כלל ההכרזה שלנו תהיה מדויקת, ולרוב נצליח לפענח את מצב רוחה וכוונותיה של שרון בצורה נכונה" Shane Cooper, "Reflection", interactive real-time graphics installation, 2002 שיין קופר, " השתקפות", מיצב גרפי אינטרקטיבי בזמן אמת, 2002 שהקוף לא הזיז את ידו. אם כך, אולי מדובר בתהליך של סימולציה מוטורית? אולי נוירונים מסוימים באזורי מוח מוטוריים של הקוף מריצים סימולציה של התנועה הנצפית? מה הפואנטה בסימולציה שכזו? למה מפעיל הקוף מערכת נוירונים בלי כל פעולה ממשית? איזה רווח יכול להיות לו מתהליך כזה של סימולציה שאינו מסתיים בפעולה? החוקרים החליטו לקרוא לתאי העצב המוטוריים האלה "נוירוני מראה", מכיוון שהם מחקים את תנועותיהם של אנשים מסביב, מבלי ליצר כל תנועה אקטיבית. הם מהווים מעין מראה פנימית של התנועות המתבצעות בחוץ. תקשורת לא מילולית "שרון נראית עצבנית/מאושרת/עייפה/כועסת/עצובה/מהורהרת היום". כמה פעמים אמרתם לעצמכם משפט כזה או דומה לו לאחר שנתתם מבט חטוף במישהו סביבכם? מדובר באבחנה טריוויאלית שאנחנו עושים בכל רגע, כמעט אחרי כל מפגש מקרי, גם אם לא החלפנו מילה עם אותו אדם. הדבר המדהים הוא שבדרך כלל ההכרזה שלנו תהיה מדויקת, ולרוב נצליח לפענח את מצב רוחה וכוונותיה של שרון בצורה נכונה. איך בדיוק אנחנו מצליחים לעשות את הקסם הזה? מה בפניה או בתנועותיה של שרון מאפשר לנו לזהות במדויק את מצב רוחה? על מה אנחנו מסתכלים כשאנו מאבחנים אם היא שמחה או עצובה? רוב התקשורת הבין אישית, גם זו המתבצעת תוך כדי שיחה, אינה מילולית, אלא נשענת על שפת גוף - הבעות פנים, תנועות ידיים ויציבה. בסוג כזה של תקשורת צד אחד מפעיל את שרירי גופו ופניו כדי לבצע את התנועות והבעות הפנים, והצד השני צופה בהן ומפרש אותן. זוהי תקשורת המבוססת על רכיבים פיזיים, שבאופן מפתיע אנו מתקשים לשלוט עליהם. נסו פעם לזייף ערנות במצב של עייפות, כשהעפעפיים הכבדים נוטים לצנוח מטה. תחשבו כמה קשה לזייף שמחה בתקופות של עצב. שחקנים מקצועיים עוברים שנים של אימונים, כדי להצליח להעביר בצורה משכנעת דקויות של רגש באמצעות הבעות פניהם. מכיוון שמדובר בתקשורת חזותית רבת גוונים, מערכת הראייה במוחו של האדם הצופה צריכה להיות מספיק מתוחכמת בשביל לזהות את הסממנים הפיזיים הללו ולהבדיל ביניהם. המוח שלנו צריך לזהות ניואנסים במהירות עצומה, וזאת על סמך מידע ויזואלי מוגבל שנופל על רשתית העין. אחרי שהתמונות נקלטות במוחנו יש להעניק להן פירוש נכון, כך שבאמת נוכל לזהות את מצב רוחה של שרון על סמך מפגש קצרצר בן כמה שניות. הרי אם נזמין אותה לצאת איתנו לבר השכונתי ביום שבו היא עצבנית, סיכויי ההצלחה של החיזור שלנו יפחתו משמעותית. פענוח נכון של מצב רוחה חיוני להצלחתנו ולקיום של צאצאינו! היכולת לזהות ולפענח את כוונות האדם הניצב מולנו רלוונטית לכל מפגש בין שני אנשים, בין אם הם אוהבים ובין אם אויבים. זיהוי נכון של מצב רוחו של הזולת ופירוש התנהגותו יעניקו לנו יתרון אדיר בבחירת תגובה, שתאפשר לנו להשיג את מטרותינו ביתר קלות. לכן הגיוני, מבחינה אבולוציונית, שבמוחנו יהיו מנגנונים עצביים שיתמחו ביכולת הזיהוי והפענוח. בשנים האחרונות מתנהל דיון לוהט בעולם הנוירוביולוגיה לגבי ההיפותזה, שנוירוני מראה הינם המכניזם הנוירוביולוגי שבבסיס יכולת זיהוי ופענוח זו. היפותזת נוירוני המראה בשנה א' של לימודי פסיכולוגיה מלמדים את הסטודנטים שני מושגים חשובים בתקשורת בין אישית: אמפתיה )היכולת להרגיש ולהזדהות עם האחר( והשלכה )מנגנון שבאמצעותו אנו מייחסים לאדם אחר רגשות שאנו חשים(. אלו הם שני מאפיינים אנושיים בעלי משמעות אדירה בהתנהגותנו החברתית. האמפתיה כלפי הזולת, היכולת שלנו לשים את עצמנו "בנעליו" ולראות את העולם

30 תמונה מס' / 1 מבט מן הצד על מוח האדם - המיספירה שמאלית של אחד הנבדקים בניסוי. בהדמיה זו המוח "מנופח" כמו בלון, כדי להדגים פעילות באזורים הנמצאים בתוך הקפלים הרבים שיש על פני המוח )אפור כהה(. בכחול - אזורים שהגיבו בזמן צפייה פסיבית בווידיאו קליפים בהם נראתה יד מבצעת תנועות "אבן, נייר, ומספריים". בכתום - אזורים שהגיבו בזמן ביצוע אקטיבי של אותן התנועות. נוירונים במערכת התנועה הגיבו רק בזמן ביצוע תנועות, נוירונים במערכת הראייה הגיבו רק בזמן צפייה בתנועות, ונוירונים באזורי מערכת המראה הגיבו בשני המצבים. מנקודת המבט שלו, מאפשרת לנו להבין לעומק את האדם שמולנו ולעמוד על כוונותיו בצורה מדויקת. היכולת לנבא את התנהגותו של הזולת מעניקה לנו יתרון עצום בקשר ו/או בהתמודדות עימו. השלכה - התהליך שבו אנו מייחסים את הרגשות והכוונות שלנו לזולת - יעילה בהבנת האדם שמולנו במידה שיש לו רגשות וכוונות דומים לשלנו, אך עלולה להטעות אם אין אלה פני הדברים. ריזולאטי וחברי קבוצתו העלו השערה, שנוירוני המראה במוחו של הקוף מבצעים תהליך המשלב בין שתי תכונות פסיכולוגיות אלו. על פי התיאוריה שלהם, פעילות הנוירונים מהווה חיקוי פסיבי של תנועות החוקר. חיקוי כזה מאפשר לקוף "להזדהות" עם החוקר ולהבין את משמעות תנועותיו וכוונתן. כלומר, בכל פעם שהקוף רואה את החוקר תופס חתיכת פרי, הוא "שם עצמו בנעליו" ומבצע סימולציה של התנועה. הקוף, שיודע כבר מניסיונו למה הוא עצמו מבצע את התנועה )כדי לאכול או להזיז את הפרי(, מבצע השלכה של הידע הזה על החוקר ומצליח בדרך זו לפרש את כוונותיו. ריזולאטי אף הרחיק לכת והציע, שאם אכן קיים מנגנון סימולציה וחיקוי שכזה בקוף, שמטבע הדברים יכולתו לפרש את כוונות הסובבים אותו מוגבלת, ייתכן שאצל בני אדם נוירונים אלו מפותחים הרבה יותר, והם אלה שמהווים את הבסיס העצבי לתקשורת בין אישית. על פי היפותזה זו, נוירוני המראה שלנו מריצים כל הזמן סימולציות של התנועות שאנחנו רואים בעודנו מסתובבים בעולם, ומאפשרים לנו לפרש את כוונתם ומטרתם של הסובבים אותנו על בסיס הידע הקודם שקיים אצלנו. זוהי בהחלט תיאוריה אינטואיטיבית קלה להבנה ומושכת בפשטותה: במקום שבמוח יהיו שתי מערכות נוירונים נפרדות, האחת לביצוע תנועה והשנייה להבנת תנועות של אחרים, מערכת אחת תבצע את שני התפקידים. פתרון חסכוני ויעיל. מאז אותו יום דרמטי בתחילת שנות התשעים עברה קבוצת החוקרים של ריזולאטי לעבוד באופן בלעדי על פענוח תפקידם ואופן פעולתם של נוירוני המראה. במחקרים נוספים ביססו המדענים את התגלית המקורית והוסיפו עליה פרטים. נוירונים מסוג זה התגלו באזור מוטורי נוסף במוחו של הקוף, ושני האזורים נקראו ביחד "מערכת המ ראה". לנוירונים היו תכונות הטרוגניות: חלקם היו רגישים למרחק של הפרי מהיד, חלקם היו רגישים לזווית ממנה צפה הקוף על החוקר שביצע את התנועה )מלפנים או מהצד(, ובכל המקרים הנוירונים פעלו אך ורק כשהתנועה כ וונה לאובייקט פיזי, ולא כשהתנועה בוצעה כפנטומימה. תכונה אחרונה זו אינה מתיישבת כל כך עם תיאוריית התקשורת החברתית, שכן רוב התנועות בעלות המשמעות החברתית של בני האדם אינן כוללות אובייקטים )לדוגמה, נפנוף לשלום(. בנוסף, הניסויים בקופים סבלו מחיסרון בולט, שכן הרפרטואר המוטורי של הקוף מצומצם. הקוף אכן יכול לתפוס עצמים, להזיז אותם או לאכול אותם, אבל הוא מוגבל בטווח הבעות הפנים שלו ובביצוע תנועות ידיים מורכבות ובעלות משמעות חברתית כמו אלה של האדם. הקופים שנבחרו לניסויים היו קופי מקאק, קופים קטנים יחסית ובעלי אינטליגנציה ותקשורת חברתית לא מאוד מפותחות. עובדה זו הגבילה מאוד את יכולת החוקרים לבדוק את הטענה, שנוירוני המראה קשורים לתקשורת חברתית. על מנת לאשש את התיאוריה היה ברור, שיש לבצע ניסויים בבני אדם ולא בקופים. תיאוריות ועוד תיאוריות במקביל לביצוע הניסויים המשיכו ריזולאטי וחוקרים אחרים להעלות השערות לגבי תפקידם האפשרי של נוירוני המראה בבני אדם. תיאוריות צצו בהמוניהן כפטריות אחרי הגשם, וספקולציות מרגשות נידונו בלהט בכנסים ברחבי העולם. אם תקשורת חברתית בנויה על סימולציה פנימית, אולי גם תקשורת באמצעות שפה עובדת באותו האופן? אולי היכולת שלנו להבין את משמעותה של מילה בנויה על תהליך סימולציה של הגיית המילה באזורים מוטוריים השולטים על שרירי הגרון/ לשון/ פה? האם אותו הדבר קורה גם בזמן קריאת מילה כתובה? אולי היכולת שלנו להרגיש אמפתיה כלפי הסובבים אותנו תלויה בפעילות של נוירוני מראה? האם נוירוני המראה של נשים, שעל פי ממצאים חשות יותר אמפתיה מגברים, יותר מפותחים? ומה לגבי פסיכופתיה - חוסר יכולת מוחלט להרגיש אמפתיה? האם בעיות תקשורת חברתית, כגון אוטיזם, נגרמות כתוצאה מפגם בנוירוני מראה? האם היכולת שלנו ללמוד על ידי חיקוי, העתקת תנועות של אחרים כתהליך לימוד, קשורה בפעילות של נוירוני מראה? ידוע שצפייה פסיבית בספורט יכולה לעזור לספורטאים לשפר את יכולותיהם. האם הדבר נובע מפעילות של נוירוני מראה? בין החוקרים שהציעו תיאוריות ספקולטיביות מרחיקות לכת לגבי תפקידם האפשרי של נוירוני מראה, בולט במיוחד חוקר המוח האמריקאי ויליאנור ראמאצ'אנדרן. ראמאצ'אנדרן טוען כי התפתחות נוירוני מראה מתוחכמים )ביחס לקוף( אצל האדם יכולה להסביר שלב דרמטי בהתפתחותנו האבולוציונית, שהביא להצלחתנו בעולם החי. לפני כ 100,000 שנה התחוללו מספר שינויים דרמטיים בהתפתחות האדם, ביניהם היכולת להדליק ולשלוט באש ולהשתמש בכלים שונים. יכולות אלו נשענות על כישורי מוח, המאפשרים לפרט לקלוט במהירות ידע חדש מהסובבים אותו. גם חיות לומדות דברים חדשים מהסובבים אותן - לדוגמה, במינים רבים של טורפים ההורים מלמדים את הילדים איך לצוד - אך בקרב בני האדם יכולת הלמידה הביאה ליצירת תרבות מפותחת והעניקה לנו יתרון גדול על שאר בעלי החיים. ראמאצ'אנדרן טוען כי ליתרון זה אחראים נוירוני המראה, שהתפתחו באותה תקופה ואפשרו לבני האדם ללמוד מיומנויות שונות במהירות עצומה על ידי חיקוי והעתקה. אם כך, האם המין האנושי חייב את הצלחתו האבולוציונית להתפתחותם של נוירוני מראה מתוחכמים במוחו? כדי למנוע אכזבה מן הקורא אבהיר מייד שעדיין לא נמצאה תשובה לאף אחת מהשאלות האלה, על אף שלגבי חלק מהן יש מקום לאופטימיות זהירה. "נוירוני המראה שלנו מריצים כל הזמן סימולציות של התנועות שאנחנו רואים בעודנו מסתובבים בעולם, ומאפשרים לנו לפרש את כוונתם ומטרתם של הסובבים אותנו על בסיס הידע הקודם שקיים אצלנו. זוהי תיאוריה אינטואיטיבית קלה להבנה ומושכת בפשטותה: במקום שבמוח יהיו שתי מערכות נוירונים נפרדות, האחת לביצוע תנועה והשנייה להבנת תנועות של אחרים, מערכת אחת תבצע את שני התפקידים. פתרון חסכוני ויעיל" נוירוני מראה בבני אדם מחקרי מוח בבני אדם מתבצעים היום בשיטות לא חודרניות הכוללות, בין היתר, הדמיית תהודה מגנטית תפקודית fmri(.)functional Magnetic Resonance Imaging - לשיטה זו, שהיא המובילה מבין שיטות ההדמיה, יש רזולוציה מרחבית הרבה יותר גסה משיטות ההקלטה שיושמו אצל קופים, והיא מאפשרת מדידת פעילות ממוצעת של קבוצות מאוד גדולות )מאות אלפים( של נוירונים. לשיטה זו יש חיסרון, שכן היא לא מאפשרת לחוקר למדוד תגובות של נוירונים בודדים )לא רואים כל עץ ועץ(, אך גם יתרון, שכן היא מאפשרת לחוקר למדוד בו זמנית את עוצמת הפעילות העצבית בהרבה מאוד אזורים במוח )רואים את כל חלקי היער(. כשהכניסו בני אדם לסריקות fmri וביקשו מהם לצפות פסיבית בתנועות של אחרים, או לבצע תנועות באופן אקטיבי, שני אזורי מוח בלבד הגיבו בשני המקרים )ראו תמונה מס' 1(. מיקומם של האזורים שהגיבו דומה לזה של האזורים בהם נמצאו נוירוני מראה בקופים, ולכן החוקרים תייגו אותם כ"מערכת המראה" של האדם והודיעו כי האזורים מכילים נוירוני מראה. זאת בהחלט הייתה התחלה מרגשת, אך החוקרים שכחו פרט חשוב. באזורי מערכת המראה של הקוף, שכנראה דומים בהרכבם לאזורי מערכת המראה של האדם, רק כ 10% מכלל תאי העצב הם נוירוני מראה. רוב תאי העצב באזורים אלה הם נוירונים מוטוריים, שמגיבים רק בזמן ביצוע תנועה ממשית, או נוירונים ויזואליים, שמגיבים רק בזמן צפייה בתנועה. בזמן שהנבדק צופה בתנועות המוצגות על מסך הווידיאו במכשיר ה MRI, נוירונים רבים מגיבים באזורי מערכת המראה. מכיוון ששיטת ה fmri מסכמת פעילות של מאות אלפי תאי עצב שכנים, אי אפשר לדעת האם התגובה הנמדדת בזמן הצפייה היא תוצאה של פעילות אוכלוסיית נוירוני מראה, פעילות אוכלוסיית נוירונים ויזואליים, או סכום משוקלל של פעילות שתי האוכלוסיות. באופן דומה, בזמן שהנבדק מבצע

31 תנועה, אי אפשר לדעת האם התגובה הנמדדת נובעת מפעילות של נוירוני מראה ו/או נוירונים מוטוריים. כלומר, התוצאות לאו דווקא מעידות על הימצאות נוירוני מראה בבני אדם. חוקרים במקומות שונים בעולם המשיכו במשך מספר שנים לערוך סוגים שונים של ניסויים, בהם התבקשו הנבדקים לבצע ולצפות בתנועות ידיים ובהבעות פנים. הדיווחים על שני אזורי מוח שמגיבים הן בזמן ביצוע תנועה והן בזמן הצפייה בה חזרו שוב ושוב, אך חוסר היכולת הטכנית לבודד תגובות של נוירוני מראה לא אפשרה הסקת מסקנות ברורות לגבי קיומם ותכונותיהם של נוירוני מראה בבני אדם. לדוגמה, אם ניסוי דמיוני מצביע על כך שבזמן צפייה בתנועות התגובות באזורי מערכת המראה של נשים חזקות יותר מאשר התגובות של גברים, האם הדבר מעיד על פעילות אינטנסיבית יותר של נוירוני מראה או של נוירונים ויזואליים? שני ההסברים אפשריים באותה המידה. במסגרת עבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת ניו יורק, בהנחייתו של פרופ' דייוויד היגר, ביצענו מספר ניסויי fmri במטרה למצוא דרכים מתוחכמות יותר לבודד את נוירוני המראה בבני אדם וללמוד על תכונותיהם. בניסויים אלה התמקדנו בתכונה קריטית של נוירוני מראה - הסלקטיביות שלהם לתנועות. כדי להבין את התנועות שמבצע האדם שמולנו אנו צריכים להבחין בין תנועות שונות, ועל מוחנו ליצג כל אחת מהן בצורה שונה. מבחינה עצבית הדבר אומר, שפעילות של נוירונים שונים צריכה ליצג תנועות שונות בצורה סלקטיבית, כך שנוירוני מראה מסוימים יגיבו, למשל, לתנועת "נפנוף לשלום", בעוד שאחרים יגיבו לתנועת "בוא הנה" )ראו איור מס' 2(. ללא הבדלה זו בייצוג העצבי נבלבל בין תנועות שונות ונגיע למסקנות שגויות לגבי המסרים או הכוונות של האדם שמולנו. בניסויים שלנו ביקשנו מהנבדקים לשחק את המשחק "אבן, נייר ומספריים" והסתכלנו על התגובות המוחיות בזמן ביצוע תנועה ובזמן צפייה בתנועה. בעזרת שיטות אנליזה מתוחכמות הצלחנו להראות שבאזורי מערכת המראה של הנבדקים שלנו יש אכן נוירונים שמקודדים תנועות באופן סלקטיבי, כך שאוכלוסיית נוירונים אחת הגיבה לתנועת "אבן", בעוד שאוכלוסייה אחרת הגיבה לתנועת "מספריים". זאת, בין אם הנבדק ביצע את התנועה ובין אם רק צפה בה. מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים טכניים אומר, שגם הניסויים שלנו לא הוכיחו את קיומם של נוירוני מראה בבני אדם, אך הם הראו שנוירונים באזורי מערכת המראה של האדם מסוגלים לזהות תנועות נצפות גם כאשר אלה אינן כוללות אובייקט פיזי. זיכרו שאצל קופים נוירוני מראה הגיבו רק לתנועות כלפי אובייקט, כגון פרי או כדור. אצל בני אדם, נוירונים באזורי מערכת המראה הגיבו בצורה סלקטיבית לתנועות סימבוליות הקשורות למשחק חברתי. זהו בהחלט צעד קדימה בקונטקסט של תקשורת חברתית, וסיבה לאופטימיות זהירה לגבי נכונות התיאוריה של ריזולאטי. המחקרים על מערכת המראה של בני האדם נמצאים עדיין בתחילת דרכם. מבחינה אבולוציונית יש לשער שאם נוירוני מראה קיימים אצל קופים, רוב הסיכויים שהם קיימים גם אצל בני אדם. אך עד שלא תימצא שיטה טובה לבודד את תגובותיהם מתוך מכלול תאי העצב שנמצאים באותם אזורי מוח, לא נוכל ללמוד על תכונותיהם. כמו כן, עדיין לא התחלנו להתמודד עם מגוון שאלות הנוגעות להתפתחות נוירוני מראה במהלך החיים - כיצד לומדים נוירוני המראה של הקוף לפרש נכונה את תנועות החוקר? זו שאלה שאינה טריוויאלית, בהתחשב בכך שלתנועות מאוד דומות יש כוונות מאוד שונות, או שלאותה תנועה יכול להיות פירוש שונה בהקשרים שונים - לדוגמה, נפנוף לשלום לעומת נפנוף להתראות. אוטיזם סיפור אחרון נוגע באחד החלקים הפחות מוצלחים בסאגת נוירוני המראה, והוא העלאת הרעיון שאוטיזם עלול להיגרם מנוירוני מראה פגומים או ממערכת מראה פגומה. אינטואיטיבית, ההיפותזה נשמעת על פניה הגיונית: אנו משערים שנוירוני מראה הם הבסיס לתקשורת חברתית, וכיוון שהתופעה הבולטת ביותר באוטיזם היא קשיים בתקשורת חברתית, הגיוני להסיק שאוטיזם נגרם כתוצאה מנוירוני מראה פגומים או לא מפותחים. על אף שההיפותזה נשמעת הגיונית, היא גם מאוד נאיבית. אמנם אחד המאפיינים של אוטיזם הוא קשיים בתקשורת חברתית, אבל יש לתסמונת זו סימפטומים רבים נוספים שאין להם כל קשר לנוירוני מראה, כמו ליקויים בשפה, תחומי עניין מוגבלים ואובססיביים, תנועות ידיים בלתי נשלטות, בעיות עיכול ושינה, ועוד. בכל מקרה, ההיפותזה צברה תאוצה ונידונה, בין היתר, בעיתונות העממית בהתלהבות שגבלה בחוסר אחריות מדעית, עד שלעתים נדמה היה, שהחוקרים שכחו שמדובר בתיאוריה בלבד. עם השנים התפרסמו ניסויים שהשוו את עוצמת התגובות של מערכת המראה אצל נבדקים עם ובלי אוטיזם, ואלה הראו תוצאות שונות ולא עקביות - חלקם הראו פעילות נורמלית באוטיסטים, ואחרים הראו פעילות חלשה מדי או חזקה מדי - שילוב תוצאות שכיח במקרים בהם מספר הנבדקים בכל ניסוי קטן, ויש רעש במדידת התגובות המוחיות. אך ההיפותזה כבר התקבעה, וחוקרים רבים המשיכו להתעלם מהממצאים הלא עקביים ולהתייחס להיפותזה כאילו אוששה בניסויים. לאחרונה פרסמתי יחד עם פרופ' מרלין ברמן מאוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג מחקר, שהשווה בין תגובות מוח של נבדקים עם ובלי אוטיזם בזמן צפייה בתנועות ובזמן ביצוע תנועות. בעזרת אותה טכניקה מתקדמת ומשחק הדומה ל"אבן, נייר ומספריים" הראינו, שלא זו בלבד שמערכת המראה של הנבדקים האוטיסטים הגיבה בעוצמת פעילות נורמלית, אלא שהיא הגיבה גם בסלקטיביות נורמלית. אזורי מערכת המראה של האוטיסטים הכילו תאי עצב שזיהו את התנועות הנצפות, כך שאוכלוסייה אחת של נוירונים הגיבה לתנועת ה"אבן", ואוכלוסייה אחרת הגיבה לתנועת ה"מספריים". זאת, על אף שלנבדקים האוטיסטים שלנו היו בעיות חמורות בתקשורת חברתית. כלומר, קשיים אלה לא נבעו מחוסר היכולת של נוירונים באזורי המראה שלהם לזהות תנועות, כפי שחזתה ההיפותזה. בעקבות פרסום המחקר נשאלתי מספר פעמים על ידי חוקרים מנוסים: "אם מערכת המראה של האוטיסטים תקינה, איך אתה מסביר את בעיות התקשורת החברתית שלהם?" שאלה זו מעידה על מידת ההיסחפות בנושא. קשיים בתקשורת חברתית ואוטיזם יכולים לנבוע מפגמים באינספור אוכלוסיות של נוירונים בכל אחד מאזורי המוח, ואין צורך ליחס פגם דווקא לנוירוני המראה, אם הם אכן קיימים. לדוגמה, לאדם עיוור תהיה בעיה לפרש את הבעות הפנים של הסובבים אותו, אך אף אחד לא יעלה על הדעת שהבעיה נעוצה בנוירוני מראה פגומים. מדע טוב צריך להצית את הדמיון ולהציע תיאוריות חדשות ונועזות, אך עם זאת, יש לשמור על זהירות ולהימנע מהצהרות שווא, במיוחד בנושא רגיש כמו אוטיזם, שבו מעורבת אוכלוסייה גדולה של הורים נואשים, המשוועים לפתרון אמיתי. התגלית המפתיעה לגבי קיומם של נוירוני מראה אצל קופים לפני כ 15 שנה פתחה תחום מחקר חדש בעולם הנוירוביולוגיה - ניסיון להבין את המנגנונים המוחיים שמאפשרים תקשורת חברתית. זו הפעם הראשונה שעולמות הפסיכולוגיה והנוירוביולוגיה מתחברים בצורה כל כך הרמונית סביב מנגנון פשוט כמו נוירון מראה. על אף שכנראה לעולם לא אבין עד הסוף את מחשבותיה של שרון, הרעיון שאני יכול להתבונן בה, "לשים את עצמי בנעליה" ולהזדהות עם תחושותיה וכוונותיה על ידי הפעלת נוירוני המראה שלי, נראה לי קסום ומרגש. גם אם בעתיד יתברר כי ההסבר האמיתי לכך מורכב קצת יותר. רוצים לדעת יותר? 1. Rizzolatti, G. and L. Craighero, The mirror neuron system. Annu Rev Neurosci, : p Dinstein, I., et al., A mirror up to nature. Curr Biol, (1): p. R Ramachandran, V.S. and L.M. Oberman, Broken mirrors: a theory of autism. Sci Am, (5): p Gallese, V., et al., Action recognition in the premotor cortex. Brain, ( Pt 2): p איור מס' / 2 כדי שנוכל להבדיל בין תנועות ולזהות כל אחת מהן, הנוירונים במוחנו צריכים להגיב לתנועות ספציפיות באופן סלקטיבי, כך שקבוצות שונות של נוירונים יגיבו רק לתנועה אחת ולא לאחרות.

32 065 אנשים ומחשבים שיזף רפאלי 064 האדם הרב משימתי מה עדיף? להתרכז במשימה אחת עד להשלמתה או לנסות ולבצע כמה מטלות בו זמנית? בכל רגע בחיינו אנו פועלים בכמה מישורים במקביל, והתוצאות בדרך כלל בעייתיות. העידן הטכנולוגי מחייב את האדם לרכוש מיומנויות של חלוקת קשב והתמודדות רב משימתית. האם אנו בנויים ביולוגית ומנטלית לאתגר כזה? פרופ' שיזף רפאלי מציע שנתחיל להתאמן פובליליוס סיריוס, עבד סורי שעלה לגדולה ברומא, אמר, על פי המסורת, "לעשות שני דברים בבת אחת משמעו לא לעשות דבר". לורד צ'סטרפילד, שלו מיוחסות כמה אמרות כנף ייחודיות, הטיף לבנו המאומץ: "יש מספיק זמן במהלך היום כדי לעשות כל מה שצריך, כל דבר בעתו ובתורו. אבל גם בכל השנה כולה לא תמצא מספיק זמן, אם תנסה לעשות שני דברים בו זמנית". חכמינו תמצתו את הרעיון בביטוי "תפסת מרובה לא תפסת". בני האדם נחלקים בין אלה המתמקדים במשימה אחת בכל פעם, לבין אלה המתגאים ביכולתם לבצע כמה משימות במקביל. הראשונים מצביעים על דיוק, שלמות ואיכות הנובעים מריכוז והתמקדות במשימה אחת. האחרונים בטוחים שהכשרון לפעול בו זמנית בכמה תחומים הוא נוסחה המבטיחה הצלחה. אלה שתי גישות לחיים, שקשה להכריע איזו מהן מוצלחת יותר. על אף שמרבית בני האדם מתקשים לבצע בו זמנית יותר ממשימה אחת או שתיים, במיוחד כשמדובר במטלות הדורשות תשומת לב לפרטים וקבלת החלטות, כמעט בלי שנרגיש, העולם הטכנולוגי המודרני ועומס המשימות בו מאלצים אותנו לפעול כל הזמן בכמה מישורים במקביל. במהלך השנים הניסיון, או לחלופין האילוץ, לבצע כמה מטלות בעת ובעונה אחת נתקל בביקורת קשה. אמרו, על מה שמכונה בשפה המודרנית "מולטיטאסקינג",)multitasking( שאין יכולת אמיתית כזו, שגם אם היא קיימת אין בה צורך, שפעילות הנעשית בו זמנית בכמה תחומים אינה ראויה, ולמעשה גורמת נזק ואחראית לחלק נכבד מתחלואי זמננו. המבקרים טענו, ואף "הוכיחו מדעית", שאנו מוגבלים ביכולתנו הפיזית והביולוגית להתמודד בו זמנית עם מספר משימות, ושהתוצאות מפעילות שכזו עלולות להיות הרסניות. האם גישה ביקורתית זו עומדת במבחן הזמן? האם ריבוי משימות וחלוקת קשב הם אילוצים שליליים שמקורם בעודף גירויים והיצף מידע, או שאולי הם דווקא בחירה אנושית מועילה? עד כמה אנו באמת מוגבלים ביולוגית ביכולתנו להתמודד עם מספר מטלות? מה הסיכוי שנשתנה ונרכוש מיומנויות של מולטיטאסקינג, שיאפשרו לפעול בשיטות ובדרכים שלא הכרנו בעבר? האם אפשר להעביר את יכולת המולטיטאסקינג מצד החובה, כגורם נזק, לצד הזכות - סיוע בהתמודדות עם אתגרים? שורשים טכנולוגיים המושג "מולטיטאסקינג" מתקשר לעידן המחשוב. המחשבים הראשונים נבנו סביב מעבד יחיד. המעבד הזה יצר צוואר בקבוק מרכזי, שדרכו כל המשימות היו צריכות לעבור בזו אחר זו בשורה עורפית. בכל נקודת זמן הצטברו משימות רבות יחסית, שכולן,,"DanseDance" ג'וליאן וואלה וניקולא בורוס, מתוך: / Julien Vallée & Nicolas Burrows עבודת וידאו אינטרקטיבית / טקסט נוסף אודות האמנים בעמ' 69

33 "אמרו, על מה שמכונה בשפה המודרנית 'מולטיטאסקינג',)multitasking( שאין יכולת אמיתית כזו, שגם אם היא קיימת אין בה צורך, שפעילות הנעשית בו זמנית בכמה תחומים אינה ראויה, ולמעשה גורמת נזק ואחראית לחלק נכבד מתחלואי זמננו. המבקרים טענו, ואף 'הוכיחו מדעית', שאנו מוגבלים ביכולתנו הפיזית והביולוגית להתמודד בו זמנית עם מספר משימות, ושהתוצאות מפעילות שכזו עלולות להיות הרסניות" חוץ מאחת, נמצאות בהמתנה ולא מטופלות. מאחר שהמעבד הוא המרכיב היקר והנדיר במערכת, השאיפה הייתה לנצל אותו באופן יעיל יותר, ומאמץ תכנותי רב הוקדש לניהול תור המשימות. הרעיון של מולטיטאסקינג לא איחר לבוא. ההצעה המבטיחה, שאחריה הולך שבי כל עולם המחשוב מאז, הייתה ליצור שיתוף זמנים. תכניות ינהלו את המעבד המהיר באופן כזה, שבכל עת יוזנו אליו חלקים של משימות שונות. הייתה כאן לפחות אשליה של פתרון. מערכות מולטיטאסקינג ניהלו את ה"תור" בצורה יעילה יותר באמצעות הפניה מהירה של משימות לתוך המעבד ומחוצה לו )מה שנקרא, "מיתוג הקשרים" או.)context switching במחשבים עם מעבד יחיד המעבד יכול לטפל בכל זמן נתון רק בתהליך אחד. ההתמודדות עם "ריבוי המשימות" נעשתה באמצעות חלוקת זמן המעבד לתהליכים השונים: כל תהליך מקבל הקצאה של זמן עיבוד. עם סיום זמן העיבוד של תהליך אחד, המעבר לפקודות של תהליך אחר ייעשה על ידי החלפה או מיתוג ה קשר. החלפת ההקשר בין התהליכים מתרחשת לעתים קרובות ובמהירות רבה מאוד. לכן מתקבלת תחושה שהתהליכים מתבצעים בו זמנית. התחושה הזאת כוזבת; מחשב בעל מעבד אחד עדיין מטפל רק בתהליך אחד בכל נקודת זמן. אבל מבחינת המשתמש המתבונן במחשב מבחוץ ונהנה משירותיו, ריבוי המשימות איננו אשליה. מנקודת ראותו של הצרכן של התהליך, המשימות אכן מתבצעות בו זמנית. מאוחר יותר השתכללו הפתרונות הטכנולוגיים. הוכנסו מספר מעבדים בתוך מחשב אחד, ואלה עובדים ממש במקביל. חידושים טכנולוגיים נוספים שגויסו כדי לאפשר את ריבוי המשימות הם, בין השאר: Multithreading, Time Sharing, Real Time, Processing, Memory Swapping והיד עוד נטויה. בין אם הטיפול בעומס המשימות במחשב נעשה על ידי תוכנה או על ידי תוספת חומרה, ובין אם ריבוי המשימות הוא אשליה של המתבונן מבחוץ או אמת פנימית של התהליך, יש ציפייה בעולם הדיגיטלי שמחשבים יעבדו על דברים רבים בו זמנית. יכול להיות שההתפתחות המהירה של כוח המחשוב, ההתקדמות על פי חוק מור, עזרה להסתיר את העובדה, שבכל זאת המעבד עדיין עושה רק פעולה אחת בכל פעם. ייתכן שמהירות העיבוד המכפילה את עצמה כל הזמן, סייעה להשכיח את העובדה שריבוי המשימות נקנה במחיר של האטה של סך הפעילות. אבל עובדה היא שריבוי משימות הפך לדרישה הכרחית. ב 1965 ניבא איש המחשבים גורדון מור, שמהירות העיבוד ועוצמת המחשוב של המחשבים תוכפל בערך בכל שנתיים. התחזית הזו עמדה במבחן עד לשנות ה ההערכה היא שתהליך מזעור השבבים בשנים האחרונות יוביל לאיבוד תוקפו של חוק מור. בלי שנשים לב, חל שינוי עמוק במערכת הציפיות והתדמיות שלנו. בעבר הלא רחוק, מכונות ומכשירים מוצלחים נועדו לשרת מטרה אחת - זו שלשמה הם נוצרו. מכשיר שנועד לשרת שתי מטרות שונות נחשב בדרך כלל ללא יעיל, ובוודאי שללא איכותי. הסטריאוטיפ הזה השתנה מן הקצה אל הקצה. כאשר יוצא לשוק מחשב או מכשיר דיגיטלי שעושה רק דבר אחד, הוא מתקבל בהפתעה ואפילו בביקורת. מכשירים דיגיטליים מתאפיינים בעודף או בעומס של פונקציות, כפתורים ויכולות, וזה גם מה שדורש מהם הקהל. ראו, למשל, את ה"טלפונים החכמים" ומחשבי הלוח הראשונים, דגמי האייפון והאייפד, שהפופולריות שלהם נפגעה בגלל מגבלת העיבוד הסדרתי שלהם. הציבור לא התרצה עד שהמכשירים האלה שודרגו כדי לאפשר עיבוד במקביל, או לפחות לספק אשליה של ריבוי משימות. גם במכשירונים הקטנים האלה אנחנו רוצים שיהיו מספר חלונות שאפשר לדלג ביניהם, ופעולה מאחורי הקלעים בעת שבחזית הצג מתרחשת פעולה אחרת. דור ה"טלפונים החכמים" החד משימתיים מוחלף ממש לנגד עינינו במהירות רבה במכשירים שהם יותר "חכמים". יש מענה לביקוש ברור מצד הקהל, שמוכן לשלם בהאטה יחסית תמורת רב משימתיות. מולטיטאסקינג אנושי המחשב נועד לדמות את המוח האנושי, ומתכנניו הסתמכו על הבנות ואמונות שרווחו לגבי דרך הפעולה של הזיכרון האנושי: חלוקה בין זיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך, והקשר בין פעולות העיבוד לבין העברת נתונים בין רכיבי הזיכרון. ברבות השנים, המשל והנמשל החליפו תפקידים לעתים קרובות. לאחרונה, דווקא המחשב משמש כדגם שממנו מנסים להקיש על פעולת המוח האנושי. בשני המקרים חשוב לזכור שהמשל אינו זהה לנמשל )בשני הכיוונים(, ויש להיזהר מכל מסקנה הנובעת מאנלוגיה זו. עם או בלי קשר לאנלוגיה ולהתפתחויות בתחום המחשוב, בעשורים האחרונים גברה הציפייה שגם אנשים יעשו יותר ויותר דברים במקביל. על מסכי המחשבים החלו להופיע חלונות רבים, אמצעי הקלט הממוחשבים נבנו כדי לאפשר הפעלה מקבילה של עכברים ומקלדות, הוקפנו באמצעי פלט הפונים לחושים רבים יותר במקביל, והצטיידנו בגאדג'טים שונים שהעשירו)?( את חיינו בגירויים מרובים ובכלים מגוונים. השדה הקוגניטיבי שסביבנו הולך ונעשה צפוף מיום ליום. כל מי שעשה השוואות בין המוח האנושי למחשב, ציפה שבני האדם יהיו מסוגלים לפעול באופן רב משימתי. אידיאל האדם הרציני והממוקד, שעוסק בדבר אחד בלבד ברגע נתון, הוחלף באידיאל האדם הרב משימתי. גם מגמה זו סופגת ביקורת. בשנים האחרונות ה"בון טון" הוא להתנגד לריבוי גירויים והצפה של משימות. אנשים בוחרים במודע להוריד עומסי מטלות ולהקטין את מספר הגירויים הפועל עליהם בזמן נתון. יש המתלוננים כי ריבוי משימות וגירויים פוגע באיכות החיים ובאושר שלהם. ההתנגדות הזו הופכת כבר לאידיאולוגיה, והיא מגובה במחקרים, במדיניות חברתית ואפילו בחקיקה. מבקרי המולטיטאסקינג פועלים בכמה רמות. יש שנסמכים על ביולוגיה: הדמיות,MRI מיקום של פעילות מוחית ומחקר מבנה המוח והחלוקה בין האונות. בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מודדים זמנים ומעריכים את איכות הפעולות המבוצעות בו זמנית. ברמת המקרו נבדקת התועלת הכלכלית והניהולית. אחד האתגרים בהבנת ריבוי משימות אנושי נמצא באיחוד השיח אודותיו מעבר לדיסציפלינות מחקר וניתוח שונות. דוגמה לפעולה רב משימתית פשוטה שזוכה לתשומת לב ציבורית רחבה היא השימוש בטלפון סלולרי תוך כדי נהיגה, ובמיוחד הכתיבה של מסרונים. יש תיעוד לכך ששימוש בטלפון סלולרי קשור לאובדן שליטה ברכב ולתאונות, ולמרות זאת - כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. מבט לצדדים בכל רמזור יבהיר לנו, שרבים הם המנסים לנצל את זמן הנהיגה והעמידה בפקקים כדי לעשות יותר מדבר אחד. ברור לכל מי שניסה לנהוג ולשלוח מסרון בו זמנית עד כמה הדבר מסוכן, אבל התופעה נמשכת ומתרחבת. קשה מאוד לדבר תוך כדי נגינה בפסנתר או תוך כדי הקלדה של טקסט. קרוב עד בלתי אפשרי לשלוט במכונית תוך כדי כתיבה של טקסט במקשי הטלפון הסלולרי. יותר מדי תאונות דרכים נגרמו כתוצאה מהתעלמות ממגבלות העיבוד האלה. ואכן, המחוקקים במדינות המערב התגייסו להנהיג חקיקה המגבילה או אוסרת התנהגויות כאלה. חשוב להבין את הביקורת - ריבוי משימות הוא מטבעו תובעני, קשה, מעייף, דורש משאבים פיזיים ופסיכולוגיים ולא תמיד מועיל - אבל חייבים גם לראות את הצדדים החיוביים שבפעילות רב משימתית. למעשה, בכל עת אנו פועלים ביותר מתחום אחד, ולמרות זאת אנו לא יודעים מספיק על יכולתנו לטפל בריבוי משימות. צריך להכיר בחסרונות המולטיטאסקינג, אבל לחפש בעקשנות את הדרך לשכלל בהתמדה את המיומנויות הנדרשות לביצוע מוצלח של מספר פעולות בו זמנית. האם נרצה גם לאסור האזנה לרדיו תוך כדי נהיגה? או לאסור שיחה בטלפון כשהוא מונח בתושבת מתאימה? האם בהוראת הנהיגה צריך ללמד שלא להסתכל כלל על לוח המחוונים בעת שהאוטו בתנועה? והאם נהיגה יכולה בכלל להתרחש בלי שהיד עושה דברים שונים מן הרגל? כלומר, האם השלילה של ריבוי משימות היא שלילה גורפת, חד משמעית, או שמדובר בשלילה יחסית, תלויה בסוג המשימות, בעיתוי, באופיו של האדם ובהכשרתו? ואם אכן מדובר במידתיות, היכן עובר הגבול בין מותר לאסור? בין יעיל לפוגעני? המחקר שורה ארוכה של מטיפים בשער ממשיכים את המסורת של פובליליוס וצ'סטרפילד ומתנגדים לכל סוג של מולטיטאסקינג. ספרים של יועצים כמו דייב קרנשאו Crenshaw(,)Dave "The Myth of Multitasking: How Doing it All Gets Done" Nothing )"המיתוס של מולטיטאסקינג: איך לעשות הכול לא משיג מאומה"( ומגי ג'קסון Jackson) (Maggie "Distracted, The Erosion of Attention and the Coming Age" of Dark )"הדעת מוסחת: שחיקת הקשב והגעת העידן החשוך"( מבטאים בכותרות בולטות ואטרקטיביות את המסר. הכתיבה הפופולרית הזאת מקבלת הד גם בתקשורת ההמונים. לעתים קרובות מתפרסמות הערכות על "עלויות המולטיטאסקינג" למעסיקים, לתאגידים או לחברה כולה. המספרים שמושמעים מעוררי חלחלה ומגיעים למיליארדי דולרים. המסרים הפופולריים האלה נופלים על אוזן קשבת. כמו בתחומי דיון תרבותיים רבים, התחוללה כאן תנועת מטוטלת. סוף המאה העשרים התאפיין בהתלהבות יתר מהבטחות הטכנולוגיה ויכולות המחשב. ריבוי המשימות הפך לאידיאל. הגל הזה נחלש בתחילת המאה ה 21, כאשר מאמרים וספרים השוללים ריבוי משימות

34 Julien Vallée & Nicolas Burrows, DanseDance מצננים את ההתלהבות ומפנים את הזרקור למגבלות האנושיות. הם מזכירים לנו מה באמת אפשרי וממליצים לסגור את דלתות האורווה שהטכנולוגיה פתחה בפנינו ולכפות על עצמנו ריכוז חד ממדי, על מנת שנוכל להתמודד עם עודף המידע המציף אותנו. רק לאחרונה דווח בעיתונות שרשת בתי הקפה סטארבקס הורתה לכל עובדיה לשנות את שיטת מזיגת הקפה. שנים רבות הפעילו המוזגים שניים או יותר ברזים במכונת האספרסו בו זמנית. החל באוקטובר 2010 ההנחיה בעשרות אלפי הסניפים של הרשת היא להתרכז: רק כוס אחת בכל עת. מחקרים רבים מתעדים מדעית את הקשר בין שחיקה ביכולת החשיבה לבין ניסיון לעשות יותר מדבר אחד. כבר משנות השמונים של המאה הקודמת מדברים על כך שריבוי משימות אמיתי, גם אצל בני אדם, איננו אפשרי; שריבוי משימות הוא אשליה המושגת על ידי מיתוג מהיר. מחקרים שנערכו בשנות התשעים, בהובלתו של האל פשלר Hal(,)Pashler, 1994 קשרו בין הניסיון לבצע יותר ממטלה אחת לנושא ההפרעות. מיתוג המשימות הוגדר מחדש כהפרעה עצמית. בניסוי טיפוסי מבקשים מהנבדקים לעשות פעולה פשוטה, למשל פעולת מיון. הפעולה נעשית בשקט ובתנאים המבטיחים אפשרות ריכוז. נבדקים אחרים, או אותם נבדקים בזמן אחר, מקבלים משימה דומה, אך הפעם הם מתבקשים גם להאזין לסדרה אקראית של צלילי מוזיקה ולהגיב כאשר צליל ספציפי מושמע. לא מפתיע למצוא שעמידה בשתי המשימות קשה ותובענית יותר מאשר מילוי משימה יחידה. בשנים האחרונות, עם הופעתם של מכשירי הדמיה המאפשרים לאתר את אזורי הפעילות במוח, מתאפשר גם מיפוי האזורים במוח והתהליך החשמלי והכימי המתרחש בעת הופעת ה"הפרעות", או תוך כדי המיתוג של משימות הלוך ושוב. כל המאמץ המחקרי הזה בא להדגים את חוסר היעילות של ריבוי משימות. עולם פשוט יותר, שקט ומרוכז מייצר מפות הדמיה של MRI נקיות יותר, וגם נבדקים רגועים ושמחים יותר. מחקרם של אייל אופיר, קליף נאס וקבוצתם בסטנפורד הוא אחד הניסיונות העדכניים ביותר להבין את מגבלות המולטיטאסקינג. חוקרים אלה התמקדו באנשים המרבים לחלק את הקשב. המאמץ הניסויי שלהם שופך אור על המניעים של מי שמנסה להרבות במשימות. האנשים השקועים במולטיטאסקינג, טוענים מחברי המחקר הזה, מנסים להשיג סינון מהיר יותר של הדברים שאינם רלוונטיים, כדי שיוכלו להתמקד בעיקר; הם מעוניינים להחיש את תהליך המיתוג והדילוג בין משימות, והם שואפים לארגן את הזיכרון שלהם כדי שיוכלו לתפקד בסביבה מורכבת. תוצאות הניסוי מצביעות על כך שהניסיונות האלה נכשלים, במיוחד אצל אלה שמרבים בחלוקת קשב ובריבוי משימות. מעבר למגבלות העיבוד הקוגניטיבי, יש לזכור את עלויות המעבר בין משימות. יש מחיר כבד ל- Sharing - Time כלומר, חלוקת קשב לאורך זמן. עלויות אלה הן נושא לדאגה, והן מזכירות לנו שאין ארוחות חינם. הניסיון לבצע משימות רבות איננו יוצר יש מאין. השאלות הן: האם מחיר המיתוג משתלם? האם שכר העומס הוא בפריון רב יותר? האם החשבונאות של המאמץ הקוגניטיבי מסתכמת ברווח או בהפסד נטו? במחקר על עומס עבודה בסביבה רפואית, שפורסם לפני למעלה מ 25 שנה, תיעדו דניאל גופר ועמנואל דונחין את המודל הבסיסי של תהליך עבודה שבו יש פיצול קשב וריבוי משימות. המיתוג של הקשב - כלומר, העברתו ממשימה אחת לשנייה - מקשה על ביצוע המשימות וגורע מן היכולת להשקיע בהן. על העובד מוטלת אחריות נוספת של תכנון ותיאום. אין פלא, לפיכך, שלפיצול קשב יש השפעה שלילית הן על מהירות הביצוע של משימות והן על איכותו. מחקרים מסוימים, למשל אלה של גלן וילסון Wilson(,)Glenn פסיכיאטר בקינגס קולג' שבלונדון, מרחיקים לכת אפילו יותר. מעבר לפגיעה בזמן הביצוע של משימות שהודגמה במחקרים רבים, ולירידה באיכות הביצוע, שהוכחה במספר קטן יותר של מחקרים, חוקרים שונים הצביעו בניסויי מעבדה על פגיעה במצב הרוח ובשביעות הרצון ויצירת תסכול. יש המתעדים צניחה זמנית ב IQ של מי שנדרש לחלוקת קשב. זהו ממצא מזעזע, המייצר כותרות ותופס תשומת לב. אחד המקורות העדכניים והנגישים יותר המסכם את המחקר על מגבלות המולטיטאסקינג הוא ספרו האחרון של ניקולאס קאר (Nicholas Carr) "The Shallows: What the Internet is Doing to our Brains" )"הרדודים: מה האינטרנט מעולל למוחנו"( שיצא לאור בתחילת קאר תוקף את אינפורמציה נוספת כאן: multitasking.stanford.edu הספר הוא הרחבה של מאמר חשוב של אותו מחבר, "Is Google Making Us Stoopid? What the Internet is doing to our brains" )ה"שגיאה" במקור(, שפורסם במגזין "אטלנטיק" בשנת 2008 והיכה גלים. האינטרנט באופן ישיר כגורם האחראי לטיפשותנו. הולך ופוחת הדור, הוא אומר, וזה בגלל חלוקת הקשב. הרדידות הזאת, לטענתו, מקורה בהיצף המידע. הניסיון להכיל את כל המידע באמצעות עשיית דברים רבים ככל האפשר בו זמנית היא הרסנית. קאר איננו מסתיר את עמדתו האישית. הוא ממש מתעב את העולם החדש, העשיר בגירויים, כי העולם הזה גוזל ממנו ומכולנו את יכולת הריכוז וההתרכזות. ובניסוחו הלירי: "פעם הייתי צוללן בתוך ים של מילים. היום אני מזפזפ מעל פני השטח כמו רוכב על אופנוע ים". קאר מצטט מחקרים רבים המצביעים על עלויות המולטיטאסקינג ונזקיו. בין השאר, הוא מזכיר ממצאים על עלויות המעבר הלוך הפרויקט,"DanseDance" של היוצרים ג'וליאן וואלה וניקולא בורוס, הוא למעשה סרטון אינטרקטיבי, המציג שולחן עבודה עמוס בחפצים בהם אנו עושים שימוש יומיומי. כל חפץ מקבל תנועה עצמאית, והצופה יכול להפעיל ולהפסיק את תנועתו של כל חפץ על ידי לחיצה על מקשי המקלדת. בהפעלה בו זמנית של כל החפצים נוצרים עומס והמולה של פעילויות וגירויים. / לצפייה בפרוייקט: ושוב בין משימות שונות. הזמן המתבזבז באיכון ובריכוז חוזר בכל משימה, והעומס הקוגניטיבי הנוסף השוחק את מי שעובר ממשימה למשימה, הם העלויות האמיתיות. הטכנולוגיה הממוחשבת נבנתה על הרעיון של "הפרעות".)interruptions( הקשר בין חלקי המחשב המודרני מבוסס על הודעות הפרעה שכאלה. הבעיה היא, שהמודל הממוחשב של משימות ה"מודיעות" על קיומן וצרכיהן על ידי הפרעה למשימות שקדמו להן בתור, הוא יבוא מן התכנון של חומרה ותוכנה לאופן העבודה האנושי. זהו תפקידם של הטלפונים הסלולריים, הביפרים, המסרונים, הודעות הדוא"ל, עדכוני הסטטוס והטוויטים. יש אפילו מנגנון של חיזוקים, שמלמד אותנו כי ההפרעות האלה מתגמלות. אנו מגלים שאנחנו רוצים בהן, כמעט מחכים להן. אבל המחיר שהן גובות הוא איבוד רצף החשיבה ורידודה. הביקורת וכמובן שיש גם ביקורת נגדית על ההסתייגות המחקרית ממולטיטאסקינג. אפילו ברמה הביולוגית עולות לאחרונה מחשבות שניות, בעקבות ממצאים חדשים המעלים אפשרות שהאונות במוח דווקא יכולות לעבוד על משימות שונות במקביל. שאלה מרכזית שמציגים תומכי המולטיטאסקינג היא, האם השלילה גורפת וחלה על כל סוגי המשימות ובכל שלבי הפעולה )כמו קשב, איסוף מידע, בחירה בין חלופות והוצאתן לפועל(, או שאולי חלוקת תשומת לב אפשרית בסוג פעילויות מסוים, ורב משימתיות בעייתית רק בחלק משלבי הפעולה? במילים אחרות, האם יש חלקים בפעילות האנושית שבגלל פשטותם, או עם אימון מתאים, אפשר לבצעם במקביל לעבודות אחרות? קאר צודק באבחנה שריבוי משימות הוא דרישה פופולרית, אבל גם דרישה פופולרית יכולה להיות מוצדקת. יש אינספור עדויות לצורך החיוני שלנו במיומנויות מולטיטאסקיות. כולנו מעריכים קואורדינציה, ומיישמים אותה ברמות שונות במשימות יומיומיות. איך היינו נוהגים אלמלא היינו יכולים להחזיק הגה ביד אחת, להחליף הילוכים ביד אחרת, ואגב כך להפעיל דוושות ברגליים? נהיגה הייתה משעממת עד לבלי נשוא ללא רדיו מתנגן ברקע, וגם המחמירים שבמחוקקים לא מעלים על דעתם לאסור התקנת מכשירי רדיו במכוניות.

35 תראו כמה מושכים להטוטנים בכיכר העיר. השוו את האטרקטיביות שלהם לאמנים אחרים, ה"פסלים החיים" שניצבים גם הם באותה כיכר, ממוקדים בכל מאודם במשימה אחת: לעמוד ללא תנועה. ליד איזה מן האמנים עוצרים ועומדים רוב האנשים? ראו את פעולת הפסנתרנים המנגנים בשתי ידיים ומשתמשים גם ברגליים להנעת הדוושות. שני חוקרים באוניברסיטת בן גוריון, נועם טרקטינסקי ודוד שנער, ניסו לבחון את נזקי המולטיטאסקינג בהקשר המוכר ביותר של ראייה ושמיעה. האם ההתנהלות במרחב נפגעת כאשר חוש אחד שלנו מנוטרל? בניסוי שדה מעניין החוקרים צפו ורשמו למעלה מ 8,000 כניסות של סטודנטים לקפיטריה, כשבמעבר הונח מכשול. כמעט 500 מהנבדקים הגיעו למעבר כשהם משוחחים בטלפון. התברר שהם לא נטו להיתקל במכשול יותר מאחרים. המסקנה? שדה הראייה האפקטיבי של אנשים העוסקים במשימה מוכרת, מתונה, בתנאים של קלט מידע איטי, לא נפגע משמעותית מהפעלת חושים אחרים, כמו שמיעה, במקביל לפעולה אחרת. מצאנו, אם כך, שהעדויות המדעיות אינן חד משמעיות. אמנם רב משימתיות איננה יעד קל להשגה והיא גובה מאיתנו מחיר, אבל ברור גם שלא ניתן לוותר על היכולת לבצע מספר פעולות במקביל. הסחת דעת, חוסר ריכוז ולחץ הם המחיר שיש לשלם על מעבר קוגניטיבי בין משימות, אבל לא ברור אם ריבוי משימות הוא הגורם המרכזי או היחידי לצרות אלה. בהקשרים מסוימים ובמשימות מסוימות, ייתכן שריבוי משימות מסמן דווקא את התחלת הפתרון. מובן שלא כל הפעלה בו זמנית של חושים שונים אפשרית, אבל יש שילובים שלא רק אפשריים; הם אפילו רצויים. למשל, טעם וריח, מישוש ושמיעה, ואפילו ראייה ושמיעה. כל אלה פעולות משולבות שאנו עושים כל הזמן, ובלעדיהן לא נוכל להתקיים ולחיות כראוי. מחקרים מצביעים על כך שצעירים מתמודדים עם ריבוי משימות טוב יותר ממבוגרים. יש הטוענים שזה מעיד על תבונת בעלי הניסיון, שלמדו את חשיבות הצורך בריכוז והם אינם פזיזים. אבל פרשנות אחרת מסבירה את התופעה בכך, שיש כישורים בסיסיים של מולטיטאסקינג שמשתפרים עם השימוש בהם. המציאות הדינמית המודרנית משכללת כישורים אלה אצל צעירים. דוגמה לכך היא הצריכה של מדיה. צעירים יכולים לקלוט מספר גדול מאוד של אלמנטים המוקרנים על המסך בו זמנית - תמונה, כתוביות, קול ונתונים סטטיסטיים נוספים. מבוגרים שלא הורגלו בצפייה מסוג זה, מתקשים בקליטת המסרים. צעירים גם מסוגלים לעשות שימוש סימולטני בשניים או ביותר אמצעי תקשורת. הצצה בטלוויזיה בזמן קריאת עיתון או האזנה לרדיו, דיבור בטלפון תוך כדי דפדוף בספר, או שימוש ביותר ממסך מחשב אחד. דו"ח קרן קייזר, שנכתב בידי דונלד רוברטס Roberts(,)Donald מרצה לתקשורת בסטנפורד וצוות עוזריו, מראה שבני נוער שינו "בניסוי שדה מעניין החוקרים צפו ורשמו למעלה מ 8,000 כניסות של סטודנטים לקפיטריה, כשבמעבר הונח מכשול. כמעט 500 מהנבדקים הגיעו למעבר כשהם משוחחים בטלפון. התברר שהם לא נטו להיתקל במכשול יותר מאחרים. המסקנה? שדה הראייה האפקטיבי של אנשים העוסקים במשימה מוכרת, מתונה, בתנאים של קלט מידע איטי, לא נפגע משמעותית מהפעלת חושים אחרים, כמו שמיעה, במקביל לפעולה אחרת" בשנים האחרונות את מנהגי צריכת המדיה שלהם בצורה מעניינת. ההצטרפות של האינטרנט לתפריט המדיה של בני נוער לא לוותה בירידה מקבילה בהאזנה למוזיקה, אלא בהכפלה של פעילויות. יותר בני נוער עושים יותר דברים בו זמנית. מטא אנליזות של עשרות מחקרי תפקוד בתנאי משימות כפולות או משולשות הראו שוב ושוב, שיש פעולות מקבילות רבות שצעירים מסוגלים לבצע ביעילות. היכולת הזאת נשחקת עם הגיל, אבל קיומה בגיל צעיר נוגד את הטיעונים הנחרצים שהיא בלתי אפשרית. השוואה בין נשים לגברים מספקת עדות נוספת לכך, שריבוי משימות הוא אתגר שחלק מהאנשים יכולים לעשות טוב יותר. על פי התפיסה הפופולרית, נשים מוכשרות יותר לחלוקת קשב וריבוי משימות. דיסציפלינות שונות מנסות להסביר את התופעה באבולוציה של תפקידי האישה, בסוציאליזציה, ואף במבנה המוח ובגודל היחסי של הקורפוס קולוסום. מכל מקום, ממצאים עדכניים במחקרים טריים ומבוקרים, שנעשו, בין השאר, על ידי קית' לוז Laws( )Keith מהרתפורדשייר, מספקים עדויות אמפיריות התומכות בתפיסה הזאת. גם במחקרו של וילסון על נפילת IQ זמנית בעת ריבוי משימות נמצא, שאפקט שלילי זה בא לידי ביטוי בצורה מופחתת אצל נשים. מסקנה אפשרית מכל זה - יתרונם היחסי של צעירים ונשים, מיומנויות של להטוטנים וקיומן של משימות רבות שאותן אנו אכן עושים במקביל - היא, שריבוי משימות ניתן להשגה. לפחות חלק מהאנשים יכולים לעשות חלק מהמשימות בו זמנית. לכן, המטרה שאנו צריכים להציב בפנינו היא אולי להביא את כולם לרמת התפקוד הגבוהה )נשים צעירות?(, ולא להוריד את כולם לסטנדרט הנמוך )גברים מבוגרים ושלומיאלים?(. הסיפור המיתולוגי על מותו של איקרוס, שניסה להמריא אל על בעזרת הכנפיים שהרכיב אביו, דדלוס, מוצג לעתים כאזהרה מפני השאיפה של בני אדם להשיג דברים שהם למעלה מכוחם. כמו אגדת מגדל בבל, גם סיפור זה נועד לגרום לאדם לדעת את מקומו. האדם לא נועד לעוף, מזהיר אותנו סיפורם של איקרוס ודדלוס, ומי שינסה - יתרסק. האדם נוצר כך שהוא יכול להתרכז בדבר אחד בלבד בכל רגע נתון, אומרים לנו מבקרי המולטיטאסקינג, ומי שינסה לעשות שני דברים בבת אחת, ישלם מחיר כבד. איקרוס אכן נפל ומת, אבל אחריו הגיעו האחים רייט ובנו כנפיים מסוג אחר, שפתחו בפני רוב האנשים את השמים, ואף הוציאו את האדם בהמשך אל החלל. המכשולים והקשיים אינם סיבה לוותר על אפשרויות. נכון שיש מחיר לפיזור הקשב. נכון שיש סכנות שצריך לתת עליהן את הדעת. אבל יש מקומות רבים שנוכל להגיע אליהם רק אם נמריא, ויש כמויות גדולות וגדלות של ידע, חוכמה ויופי, אליהם ניחשף רק אם נרשה לעצמנו לפרוש כנפיים. חקר יכולותינו בתחום ריבוי המשימות, בצד פיתוח כלים וכישורים המאפשרים פעילות בו זמנית, הם צעד הכרחי בהתפתחות האדם. המטרות ברורות: עלינו לחקור את נושא התפקוד תחת עומס משימות בגישה יותר קונסטרוקטיבית. עלינו להבין שריבוי משימות הוא דחף שקשה לכבוש אותו. עלינו לחשוב על שינויים אבולוציוניים או קוגניטיביים או ארגוניים, שיאפשרו ריבוי משימות במקומות בהם זה אפשרי. עלינו לפתח עוד טכנולוגיות, כמו עמדת הנהג במכונית וכמו מקלדת הפסנתר, כמו נגן המוזיקה הדיגיטלי וכמו אמצעי הקלט של המחשב, המאפשרות שימוש בכמה חושים בו זמנית. עלינו לפתור בעיות של נורמות ונימוס, וכנראה שנידרש לעדכן את כללי ההתנהגות. מתי מנומס לעשות דברים במקביל ומתי מדובר בחוצפה? ברור שלא מנומס לקרוא עיתון בארוחת הבוקר, כשאחרים מסיבים לשולחן, אבל האם לא מנומס לקרוא עיתון בעת נסיעה ברכבת או באוטובוס? האם יש אפשרות לפצות בחושים מסוימים על אי זמינותם של חושים אחרים )לדוגמה, השימוש בחוש המישוש להשגת קשב עם פחות הפרעה(. דוגמה טובה היא סוגיית הגלישה באינטרנט תוך כדי הרצאות באוניברסיטה. הגישה השמרנית טוענת, שבלתי אפשרי לשמוע הרצאה כאשר מחשב פתוח לפניך ואתה גולש באינטרנט. יש מוסדות ובתי ספר שבהם נהוגה מדיניות של סגירת השידור האלחוטי בחדרי ההרצאה. זהו צעד חסר תועלת שאינו ניתן לאכיפה, ובנוסף, הוא מפלה את חסרי האמצעים ומתגמל את העשירים והחזקים. מה שחשוב הוא שרבים דווקא חושבים טוב יותר, קולטים טוב יותר, מפנימים מסרים יותר ומשתעממים פחות כאשר ניתנת להם האפשרות לחלק קשב. גישה מודרנית מתוחכמת מבחינה בניואנסים ומעודדת גישה לרשת תוך כדי שיעורים או כנסים. עמדותינו לגבי ריבוי משימות מתקשרות להחלטות מעשיות: איך נמיין עובדים? האם נרצה טייסים שמסוגלים לחלק קשב, או שנתנחם בכך שנאמר לעצמנו שחלוקת קשב איננה טובה ולא מועילה? האם נרצה נהגי אמבולנס או משטרה שיכולים לנהוג ולהקשיב לקשר? מהן תפיסותינו לגבי נימוס בסיסי בבית ובמקומות ציבוריים? האם מותר לקרוא או לשמוע מוזיקה בזמן ארוחה משפחתית? האם יאה לשוחח בטלפון בזמן נסיעה ברכבת? מהם ספרי העתיד - ליניאריים וממוקדים או היפר טקסטואליים ומבוזרים? התשובות נמצאות בהבנה המתפתחת שלנו את מגבלות היכולת לחלק קשב. אם נחקור ונלמד לסווג משימות לכאלה שאפשר להכפיל ולכאלה שלא, אם נקבל שאבולוציה מציבה גבולות אבל גם מאפשרת שינוי, ואם נבין את הכישורים הנדרשים לרב משימתיות ונדע כיצד ללמדם ולהעבירם, יכול להיות שחלק גדול מהפעולות שאנו עושים, יעברו מכף החובה והמחיר לכף הזכות והיתרון בהתמודדות עם עולם דינמי ומורכב. רוצים לדעת יותר? Gopher, D. and Donchin, E. (1986). Workload: An Examination of the Concept. In Boff, K.R., Kaufman, L. and Thomas, J.P. (eds.), Handbook of Perception and Human Performance, Vol II: Cognitive Processesand Performance, New York, Wiley, Ophir, E., Nass, C. I., & Wagner, A. D. (2009) Cognitive control in media multitaskers.proceedings of the National Academy of Sciences. Pashler, H. (1994). "Dual task interference in simple tasks: Data and theory". Psychological Bulletin 116 (2): Shinar, D., Tractinsky, N., & Compton, R. (2005). Effects of practice, age, and task demands on interference from a phone task whiledriving. Accident Analysis and Prevention, 37, Christine Rosen, "The Myth of Multitasking", The New Atlantis, Number 20, Spring 2008, pp com/publications/the myth of multitasking Verhaeghen, P. David W. Steitz, Martin J. Sliwinski, and John Cerella (2003) Aging and Dual Task Performance: A Meta Analysis, Psychology and Aging, 2003, Vol. 18, No. 3, Corpus callosum )"כפיס" או "קורה" בעברית( הוא אגד של סיבי עצב המחברים בין שתי אונות המוח. תפקידו לאפשר לשתי ההמיספרות לחלוק למידה וזיכרון.

36 תמונת אמן אורלי שנקר על עבודתה של הציירת ענת בדר על מה שלא רואים הרהורים על קיומו של עולם מחוץ להכרתנו באמצעות עבודתה של האמנית ענת בדר 072 לא זו בלבד שאי אפשר להוכיח את קיומו של עולם חיצון שאינו תלוי בהכרתנו, אלא ספק הוא אם אפשר בכלל לחשוב שמשהו קיים מחוץ להכרה; מחשבה זו עצמה היא בעייתית, ואולי אף טומנת בחובה סתירה. ברקלי כתב: "אבל תאמרו: הלא אין לך דבר קל מלדמות, למשל, עצים בתוך גן, או ספרים בחדר, ואין שם מי שיתפוס אותם. אני משיב: יכולים אתם לעשות זאת; אין בזה שום קושי; אך בבקשה מכם, וכי אין פירושו, שהנכם יוצרים ברוחכם מושגים ידועים, הקרויים בפיכם ספרים ועצים, ובשעה זו עצמה הנכם נמנעים מליצור את המושג של מישהו התופס אותם? אבל אתם בעצמכם, כלום אינכם תופסים אותם או חושבים עליהם כל אותה שעה? דבר זה אינו מעלה אפוא ואינו מוריד. הוא רק מראה שהנכם מחוננים ביכולת לדמות או ליצור מושגים ברוחכם, אך לא שיכולים אתם להשיג כאפשרי שיהיו מושאי מחשבותיכם נמצאים מחוץ לרוח. כדי להוכיח זאת, צריך היה שתשיגו אותם כנמצאים כשאין מי שתופס אותם או חושב עליהם, והרי זו סתירה מפורשת. כל כמה שמתאמצים אנו להשיג את מציאותם של גופים חיצוניים, אין אנו אלא מתבוננים כל אותה שעה במושגינו שלנו". )"עקרוני הדעת של האדם", הוצאת מאגנס, עמ' תרגום: יוסף אור( אין ספק שבהתנהלותנו היומיומית אנו פועלים כאילו אדם שיצא מן החדר ושב אליו, המשיך להתקיים מחוץ לשדה ראייתנו ומחוץ למחשבתנו, וכאילו הידיים והגוף מאחורי החולצה של בדר ממשיכים להתקיים גם כשהם מוסתרים מאיתנו. אולם, הפילוסופים אינם מסתפקים בכך: הם דורשים שהנחתנו זו תהיה מנומקת באופן שיצדיק את קבלתה. איזה סוג של הוכחה או נימוק יצדיקו זאת? על כך חלוקים פילוסופים בדעותיהם מאות רבות של שנים, ונראה שחוסר הוודאות בדבר קיומו של העולם מחוץ להכרתנו, ימשיך ללוות אותנו עוד זמן רב. האם באמת יש צד שני לירח? האם יש מישהו מעבר לקיר? ויד בשרוול החולצה בעבודתה של ענת בדר? האם הגוף שהיה שם ממשיך להתקיים כשאנו מניחים עליו את בד החולצה? וכשאנו עוצמים את עינינו ואוטמים את אוזנינו - האם מה שחשנו קודם נעלם, או ממשיך להתקיים? אנו בטוחים שהדברים הללו ממשיכים להתקיים. על מה מבוסס ביטחון זה? דרך אחת לברר מה יש מאחורי הבד המפוספס היא להסיט אותו ולהציץ, ואז להשיבו למקומו; אך אז שוב יהא עלינו לשער שהדברים שראינו ממשיכים להתקיים. אם כן, הצצה אל מעבר לבד אינה פותרת את אי הוודאות, והשאלה ממשיכה להציק: על מה מבוססת השערתנו שהדברים שראינו בעת שהצצנו עדיין נמצאים שם, גם כשאיננו יכולים לראותם? על סמך מה אנו מניחים שאובייקטים קיימים גם כשאיננו חשים בהם, ואף לא חושבים על אודותיהם? ובהקשר כללי יותר: על סמך מה אנו משערים שקיים עולם חיצון שאינו תלוי בהכרתנו? לכאורה, בעזרת היגיון בריא sense( )common אפשר לפתור את העניין בקלות רבה. "אני יכול להוכיח כעת, לדוגמה, שקיימות שתי ידיים אנושיות. איך? בכך שארים את שתי ידיי ואומר, בעודי מחווה בידי הימנית, 'הנה יד אחת', ובהוסיפי, בעודי מחווה בידי השמאלית, 'והנה עוד אחת'. ההוכחה שנתתי הייתה מוקפדת לגמרי; ואי אפשר לתת הוכחה טובה או מוקפדת יותר לשום דבר". כך אמר הפילוסוף האנגלי ג'. א. מור בשנת 1939, במאמר שכותרתו "הוכחה של עולם חיצון". ברור לכל בר בי רב, אומר מור, שהידיים המוצגות כך לא רק נראות, אלא קיימות ממש, לא רק במחשבתנו או בשדה ראייתנו, אלא אף בעולם החיצון, אשר אינו תלוי בהכרתנו ובתפיסתנו. ואם הן קיימות כך, אזי הן ימשיכו להתקיים גם אם נכסה אותן בבד, כמו בציור של בדר. לשם מה טרח מור לומר את הדברים הללו, אשר לכאורה מובנים מאליהם לכל אחת ואחד? מור יצא נגד גישות ספקניות שלפיהן, אי אפשר להוכיח את קיומו של עולם שאינו תלוי בהכרתנו. לפי גישות אלה, אנו יודעים בבירור מה מצוי בהכרתנו, אך אין באפשרותנו להוכיח שתפיסתנו משקפת דבר מה שנמצא מחוץ להכרה, בעולם החיצון. ג'ורג' ברקלי כתב )בשנת 1710, בספר שלא נס ליחו(, כי ד"ר אורלי שנקר, חוקרת ומלמדת פילוסופיה של המדע, של הפיזיקה ושל המוסר, מרצה בכירה בתכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע ובבית הספר להגות באוניברסיטה העברית, וחברת הוועדה המייעצת של "אודיסאה" ענת בדר, בלאו וייס, שמן על בד, את חולצות הפסים הכחולות לבנות החלה ענת בדר לצייר לאחר סדרה של חולצות אדומות. צבעי היסוד של דגל ישראל החליפו את צבע היסוד של דגל הפועלים, אך שניהם עוטפים את הגוף האישי הנשי. מאחורי הדגל בגד החיצוני, המשותף והאידיאולוגי, שהוא גם מופשט וחסר חיים, מסתתר העולם הפנימי והפרטי, הקונקרטי והחי. צבעיו ופסיו של הדגל חולצה יוצרים את הנפח ומסמנים את הגוף, ובכך מגלים ואף מדגישים, באופן פרדוקסלי, את מה שהוא מנסה לכסות ולהסתיר.

37 פסיכולוגיה ושירה 074 מיה בר-הלל המלך כמעט עירום האם אנו מעריכים איכות של יצירת אמנות על פי תוכנה, או על סמך שמו של היוצר? האם שם מפורסם מספיק כדי להאדיר יצירה קלוקלת? מחקרים מצביעים: שם נחשב ומיתוג נכון משנים משמעותית את יחס הציבור ליצירות אמנות ממש כמו למוצרי צריכה אחרים אנחנו חיים בעולם של מותגים. שם מושך, לוגו מעוצב ויחסי ציבור יעילים משדרים דימוי ויוצרים מוניטין, שבכלכלת השוק המודרנית מבטיח מכירות והכנסות. איכות המוצר כבר איננה הגורם החשוב היחיד בהליך המכירה. תדמית נכונה ומיתוג יעיל חשובים בקידום סיכויי ההצלחה. זה מכבר מותגים אינם קשורים עוד למוצרי צריכה בלבד. לא מדובר רק במיתוג של נעלי ספורט, מכנסי ג'ינס, בשמים או מכוניות. גם פוליטיקאים, אמנים, אנשי תרבות ואנשי עסקים, מוכשרים ככל שיהיו, נעזרים במיתוג מוקפד כדי להצליח בתחומם. שם האמן, כמו הדימוי הנלווה אליו, הפך למקדם מכירות מרכזי, ואנשי יחסי הציבור, אלה שממתגים את המוצר ואחראים לדימוי שהוא משדר, הם לרוב האנשים החשובים והיקרים ביותר בכל המערכות העסקיות, התרבותיות והצרכניות. לקונצרט של ליאונרד כהן אוזלים הכרטיסים גם במחיר מופקע. ספר חדש של עמוס עוז או מאיר שלו מודפס במהדורה גדולה, עוד בטרם נקנה העותק הראשון ולפני שהתפרסמה ביקורת חיובית אחת. ההצלחה מובטחת ואינה תלויה באיכות המוצר אלא בשם היוצר, במיוחד כשמדובר ביוצרים שכבר מזמן הפכו למותגים מוכרים ומצליחים. יש סיבות טובות לערכו של שם טוב, שכן הוא נקנה בעמל ובזכות. אמנים שכבר הוכיחו את עצמם בעבר, אינם צריכים לעשות זאת כל פעם מחדש. שמם הטוב הולך לפניהם והם משדרים איכות, גם אם המוצר לא תמיד מצדיק את הציפיות המוקדמות. דא עקא שכאשר נוצרות ציפיות לאיכות, הן עשויות להוות נבואות שמגשימות את עצמן. כך יכול להיות שהפסנתרנית המהוללת זוכה לתשואות הקהל לאו דווקא בשל איכות נגינתה אלא בשל פרסומה, והציור המוצע למכירה יכול שנמכר במחיר מטורף לא בשל טיבו, אלא בשל חתימת האמן המפורסם המהדרת אותו. דוגמה קיצונית לאפשרות זו מופיעה בסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן. הקהל התלהב והריע לבגדי המלך החדשים על אף שהמלך היה בעצם עירום. ההבחנה בין מלך עירום למלך לבוש פשוטה, ומכאן עוצמתו של הסיפור. ברור שהאנשים רואים את המלך במערומיו, אבל מעדיפים להצטרף להמון המריע. האם תופעה כזו קיימת בתחומים נוספים? בתחומים רבים, וביניהם, למשל, חלק ניכר מהאמנויות המודרניות, ההבחנה בין מוצר איכותי למוצר נחות כלל איננה פשוטה וגם איננה נחלת הכלל. במקרים אלה הסכנה היא שיח"צנות מתוחכמת ואנשי מיתוג יצירתיים באמת יצליחו להוליך שולל את הבריות, על אף שהמלך אותו הם ממליכים, בעצם ניצב עירום. יש דרכים רבות למתג איכות או יוקרה. מחיר )"יקר זה טוב"( הוא אחת המוצלחות שבהן. במחקר שנעשה בשנים האחרונות בארצות הברית, חמישה אנשים התבקשו לדרג איכות של יינות שונים על סמך חמש טעימות. הטעימות נלקחו מיין שנמכר ב 90 דולר, יין שנמכר ב 35 דולר, ויין שנמכר ב 5 דולרים. הטועמים קיבלו, בלי שכמובן יידעו על כך, שתי טעימות מהיין היקר, כאשר לאחת מהן הוצמדה תווית המחיר הנכונה, ואילו לשנייה הוצמדה תווית מחיר של 10 דולרים. גם מהיין הזול הם טעמו פעמיים, פעם בלוויית תווית המחיר האמיתית ופעם בלוויית תווית מחיר של 45 דולר. התברר שמה שקבע את הערכת הטעם של הנבדקים אכן היה המחיר - אבל לא המחיר האמיתי, אלא זה שהוצמד לבקבוק ממנו טעמו. היינות שהוצגו לטועמים כיקרים יותר, הוערכו כטובים יותר. ניסוי נוסף מחזק את הרושם, שבקרב הדיוטות אין קשר בין מחירו האמיתי של יין )בהנחה שמחיר גבוה באמת קשור לאיכות( להערכת איכותו. כאשר אנשים טעמו יין באופן "עיוור" - כלומר, בלי שקיבלו כל אינפורמציה על טיבו, מחירו או המותג שבו מדובר - התברר כי לא היה קשר בין מחיריהם האמיתיים, אך המוסתרים, של היינות )שנעו בין שני דולרים בקירוב ועד 150 דולר( לבין דירוג האיכות שהם קיבלו. אם בכלל, הקשר היה הפוך - היינות הזולים זכו לציונים גבוהים במקצת מאלה היקרים יותר. מהצירוף של שני המחקרים עולה, שאנשים ללא מומחיות בתחום אינם מבחינים, ללא רמזים מכוונים, באיכותם ה"אמיתית" של יינות. לפיכך, כאשר הם נותנים הערכות גבוהות יותר ליינות לגביהם קיבלו אינפורמציה שהם יקרים, יש מקום לחשוד שמדובר באפקט "בגדי המלך החדשים" - הטועמים אינם מדווחים על חוויית הטעימה האמיתית שלהם, אלא מייפים אותה על פי ציפיות חברתיות מוקדמות. למעשה, קיימת גם אפשרות שטעמו של יין ממותג באמת שונה מטעמו של אותו יין בטעימה עיוורת, על אף שדבר איננו משתנה בכימיה של הנוזל הממותג. אפשרות זו, מתמיהה ככל שתישמע, עומדת בבסיסו של מה שנקרא ברפואה "אפקט הפלסבו". פלסבו הוא חומר שעשוי להשפיע על חולה לטובה על אף שאינו פעיל פיזיולוגית - בתנאי שהחולה איננו מודע לכך שהוא מקבל פלסבו ולא תרופה אמיתית. במילים אחרות, פלסבו ש"ממותג" כתרופה עשוי באמת להשפיע על חולה. להלן אתאר ניסוי, שמזכיר במקצת את ניסוי היין, שערכתי בארץ, בשיתוף פעולה עם תלמידי אלון מהרשק, אביטל מושינסקי ורות נופך, על שירה עברית. התמקדנו בשני משוררים ושתי משוררות Petersburg, 2005 Thomas Struth, Hermitage,3 St. מקנון השירה העברית: יהודה עמיחי, נתן זך, לאה גולדברג ודליה תומס שטרוט, "הרמיטז' 3", סנט פטרסבורג,, 2005 צופים בתערוכה / טקסט אודות עבודות האמן בעמוד 76

38 Thomas Struth, Audience 4 (Galleria Dell'accademia), Florenz, 2004 תומס שטרוט, "קהל 4", הגלריה האקדמית, פירנצה, 2004 האמן תומס שטרוט )1954( שהתחנך באקדמיה לאמנות בדיסלדורף אצל ג'רארד ריכטר וברנד בכר, נחשב כיום לאחד הצלמים החשובים בעולם האמנות. עיסוקו בצילום פורטרטים משפחתיים והניסיון להעביר דינמיקה חברתית דרך תמונת "סטילס" הובילו אותו אל תוך מוזיאוני האמנות הקלאסית לחקירת הפורטרטים הרנסאנסיים. במהלך ביקוריו במוזיאונים מצא עניין דווקא בתגובות הקהל הצופה ביצירות האמנות, והחל לתעד את ההתרחשות בקרב מבקרי המוזיאון. סדרות צילומי המוזיאון נלקחו במוזיאונים הגדולים בעולם - בלובר בפריז, בפרדו במדריד, בנשיונל גלרי בלונדון ועוד. בסדרה "קהל", המאוחרת יחסית, מצלמתו של שטרוט מופנית ישירות אל קהל המבקרים ואינה מראה את מושא צפייתם שהוא למעשה פיסלו המפורסם של מיכאלאנג'לו - "דוד", המוצג בגלריה האקמית בפירנצה. סדרת תמונות זו בוחנת את היחס בין הצופה ליצירת אמנות מפורסמת, בין המבקר לחלל המוזיאון ואופן התנהגותו בחלל זה. הצגת סדרת צילומים זו של שטרוט בגלריה מייצרת רובד מעניין אף יותר, כשלמעשה נוצר קהל צופים חדש, המתבונן בתיעודם של צופים קודמים, ההופכים למעין "ראי" של המבקר עצמו.

39 רביקוביץ', ובחרנו שני שירים קצרים של כל אחד מהם, מתוך קובצי שירה שצוינו על ידי מומחים כמרכזיים ביצירתם. נבחרו שירים הנחשבים איכותיים במיוחד, אך בכוונה לא שיריהם המוכרים ביותר. לכל שיר כתבנו, תוך מספר דקות, חיקוי - כלומר, שיר שדומה לו במאפיינים חיצוניים שטחיים, אך נעדר כל כוונה אמנותית שהיא או יומרה לאיכות. הקוראים קיבלו צמדי שירים, שהודפסו זה בצד זה, ונאמר להם כי שיר אחד הוא של משורר או משוררת ששמם צוין, והאחר הוא חיקוי. הם התבקשו לנחש איזה מהשניים הוא השיר האמיתי. כל צמד שירים נשפט על ידי כ 30 קוראים שונים, כולם סטודנטים באוניברסיטה העברית אשר עברית היא שפת אמם. לדוגמה, אביא להלן את זוג השירים "סונטת המספרים" ו"סונטת הבניינים". הקוראים המעוניינים בכך, יוכלו למצוא את התשובה איזהו השיר האמיתי בסוף המאמר, אך מומלץ קודם לחוות על בשרכם את המטלה שהטלנו על משתתפי הניסוי. ס ונ טת ה ב נ י נ ים ל כ ת ב, ל ש ת ות, ל מ ות. ו ז ה ה ק ל. וכ ב ר א ת ה פ ע ול, א ה וב, כ ת וב. ע ד ש ע ו ש ים א ות ך : א ת ה נ פ ע ל: נ ב ר א, נ ש ב ר, נ ג מ ר, נ מ צ א ו ש וב ע ל יל ות יך מ ת ח ז ק ות כ ל כ ך ע ד ל פ ע ל: נ ג ן, ד ב ר, ש ב ר. ע ול ם ה מ ע ש ים כ ה י ס ב ך : פ ע ל, ש ב ר, ק ב ץ, ב ל י ח וז ר. א ת ה מ פ ע יל: ה א ח ר ים ע ו ש ים ו ש וב מ פ ע ל ב ח ל ופ י נ ס ים, מ ש ג יח ומ ש ג ח, מ ל ה יב, מ ל ה ב. ו ר ק ב ס וף א ת ה ח וז ר א ל ע צ מ ך ומ ת ב ר ר ומ ת ל ח ש, ה כ ל מ ח ז ר ב ה ת פ ע ל ו ה ת ק פ ל ע ד ש נ ג מ ר. ס ונ טת ה מ ס פ ר ים ל ח ב ר, ל ח ס ר, ל ח ל ק. ל א פ ש וט. ה ג ד ול ק ט ן, ה ק ט ן ג ד ל, ע ד ת ם ה ס פ יר ה ה כ ל י מ ות. מ מ ס פ ר ים י ש מ ר נ ו ה א ל ה ס פ ר ות מ ת ח ב ר ות ז ו ל ז ו כ ל צ ר וף ה וא מ ס פ ר ח ד ש. ל א ה י ת ה ע וד ס ימ פ ונ י ה כ ז ו: ע ר ב וב י ה ש ל ח ל ין ומ ק ד ש. נ ר ד ה א ל י ש ר ש ים נ ע ל ה ב ח ז ק ת ק ד ו ש ים מ ס פ ר ו ה פ וכ ו, ה פ וך ומ ס פ ר ו. מ א פ ס ו ע ד ל א ינ ס וף א ין ב ח י וב ש ל יל ה מ ס פ ר א ינ נ ו מ ל ה. התוצאות היו עגומות למדי. בצירוף כל שמונת הצמדים וכל 245 הנשאלים, רק 54% מהתשובות היו נכונות )ובמקרה המסוים של שתי הסונטות שלעיל, רק 47% מהתשובות היו נכונות(, וזאת, כמובן, בהשוואה לכ 50% תשובות נכונות שאפשר להשיג גם בניחוש עיוור. כלומר, הממצאים מצביעים על כך, שיכולת ההבחנה בין שיר קנוני לחיקוי זול כמעט שלא עולה על הסיכוי המקרי. בניסוי שני שערכנו, כל קורא קיבל ארבעה מתוך 16 השירים לקריאה - שכולם אמיתיים או שכולם חיקויים. לשירים המלאכותיים המצאנו גם ארבעה משוררים פיקטיביים, שכונו רבקה סלע, חנה כספי, בנימין שחר ושלום דגן. הפעם הנבדקים לא התבקשו לנחש דבר, אלא רק לדרג "עד כמה השיר הוא איכותי" על סולם מ 1 עד 100. דא עקא, שחלקם קיבלו את שם המשורר/ משוררת הנכונים, וחלקם קיבלו שמות מזויפים. כך נוצרה הטעיה נוספת: היו שירים מזויפים שיוחסו למשורר/משוררת אמיתי/ת שאת שירו/שירה חיקינו, אך היו גם שירים אמיתיים שיוחסו למשוררים הפיקטיביים. ובכן, בדומה למחקר היין שבו הטועמים שתו יין יקר ויין זול, כאשר זה וגם זה הוצגו פעם עם תווית מחיר נכונה ופעם עם תווית מחיר מטעה, הקוראים בניסוי שערכנו קראו הן שירים קנוניים והן שירים מזויפים )אם כי לא היו אלה אותם קוראים(, אך חלקם חשבו שהשירים שהם קוראים נכתבו על ידי משוררים מהקנון, וחלקם חשבו שהשירים שהם קראו נכתבו על ידי משוררים לא מוכרים. מהתוצאות התברר שמה שקבע את ההערכה של השיר לא היה טיבו האמיתי, אלא שם המשורר שלו השיר יוחס. שירים שיוחסו למשוררי קנון דורגו כטובים יותר )בהפרש של 7-6 נקודות בערך( מאותם שירים עצמם כאשר הם יוחסו למשוררים בלתי מוכרים )ולמעשה, פיקטיביים( - וזאת, הן לגבי השירים האמיתיים והן לגבי השירים המזויפים. כמו כן, השירים האמיתיים זכו באותו דירוג כמו המזויפים כאשר יוחסו למשוררים ידועים, ושוב לאותו דירוג, הגם שנמוך יותר, כאשר יוחסו למשוררים לא ידועים )כפי שאפשר לראות בתרשים 1(. הצגתי בזמנו את הממצאים הללו בפני קהל שכלל, בין היתר, משוררים ומורים לספרות. התגובות הנבוכות היו משני סוגים: ראשית, רבים טענו ש"לי זה לא היה קורה" - כלומר, שמה שקרה לאותם סטודנטים לא היה יכול לקרות לאנשי ספרות. אפשר לקבל טענה זו, אך יש קושי לבדוק אותה בניסוי, מאחר שלא ניתן להוליך שולל אנשי ספרות באופן דומה לזה שנעשה בניסוי. מצד אחד, הם עשויים להכיר ולזהות את השירים האמיתיים, ומצד שני, הם עשויים לתמוה כיצד לא שמעו מעולם על המשוררים הפיקטיביים. שנית, היו שהצביעו על האפשרות שהשירים שייצרנו כמעין פרודיה, היו למעשה טובים יותר מאשר התכוונו. עצם העובדה שהתאמנו את הזיוף למקור באותם מאפיינים שטחיים לכאורה )הצמדנו לסונטה מעין סונטה, שמרנו במידה מסוימת על מקצבים, על העושר ועל הרמה של המילים, וכו'(, הפכה אותם מניה וביה ל"שירים טובים", לפחות בהיבט של אותם מאפיינים. לטענה זו יש אכן על מה להתבסס. נזכור שבניסוי השני השיר וחיקויו לא נקראו על ידי אותו קורא. אם אין בין השיר לבין חיקויו ולא כלום, לא צריך היה להיות מתאם בין ציונו הממוצע של האחד לעומת השני. למרות זאת, מתאם כזה נמצא. כלומר, בהערכות הקוראים התגלתה קרבה מסוימת, שאינה יכולה להיות מוסברת במקריות, בין הציון הממוצע שקיבל שיר אמיתי לזה של בן זוגו המזויף )כנמדד על ידי מתאם פירסון, שהיה 0.62(. אין זאת אלא שהדמיון השטחי בין השירים אחראי לחלק מהדמיון בהערכותיהם. כוונה אמנותית אמנם לא הייתה בשירים המזויפים, וגם לא יומרה לאיכות, אסוציאציות אותנטיות, קוהרנטיות או עומק רגשי, אך המאפיינים ש"נגנבו" מהמקור האיכותי - כך טענה אחת המשוררות שישבה בקהל המאזינים - גם הם נשאים של איכות. כאשר אמן חושב שהוציא מתחת ידיו יצירה איכותית והמבקרים חושבים אחרת, זו טרגדיה. כאשר ליצן חושב שהוציא מתחת ידיו יצירה חסרת ערך והמבקרים חושבים שהיא איכותית, זו אירוניה. כאשר תכננו את הניסוי שתואר לעיל, חשבנו שיהיה נכון לא רק לראות איך נשפט שיר קנוני כאשר אין יודעים שהוא כזה, אלא גם לראות איך נשפט שיר זבל כאשר חושבים שהוא קנוני. שאלנו את עצמנו מאיפה ניקח שירי זבל. לא רצינו לבחור שירים גרועים מבין שירים שיצאו לאור, מפני שמי שמנו לשופטים, מה עוד שמדובר בשירים שמישהו כבר קבע שהם ראויים לפרסום. כמו כן לא רצינו לקחת שירים שנכתבו על ידי מחשבים )כן, כן, יש כאלה, וניתן למצוא אותם למכביר באינטרנט(, כי בשירים אלה אפילו קוהרנטיות תחבירית קשה למצוא. החלטנו בסוף להמציא אותם בעצמנו, כאשר הערובה להיותם גרועים היא עדותו של הנחתום - אנחנו! - על עיסתו. חיקוי צורת השירים המקוריים נועד לתת איזשהו סיכוי לשירים הגרועים. זיכרו: גם היין ה"גרוע" בניסויי המודל שלנו היה בכל זאת יין שנמכר בחנויות ליין, בבקבוקים עם תוויות. אחרי שהשתכנענו שייחוס שיר למשורר ידוע משדרג את ההערכה כלפיו, בין אם היה שיר טוב מלכתחילה ובין אם היה שיר רע, פנינו לשאול מה הסיבה להטיה זו. כפי שכבר ציינו לעיל, ייתכן שההערכה הגבוהה יותר לשיר שמיוחס למשורר קנוני איננה כנה, והיא מבטאת מה שנקרא "רצייה חברתית", בבחינת: "השיר הזה לא ממש טוב בעיני, אבל המשוררת הזו מאוד נחשבת, ואני לא רוצה לצאת טמבל, אז אני אוסיף לשיר כמה נקודות, כדי שלא אראה רע". את האפשרות הזו העמדנו לבדיקה אמפירית בניסוי נוסף. ניסוי זה, והבאים אחריו, נעשו אך ורק עם שיר אחד - שיר של יהודה עמיחי הנקרא "שיר אינסופי". חששנו שאין טעם לשאול את הנבדקים ישירות, האם ההערכה שנתנו כנה, כי מי שלא נתן הערכה כנה ספק אם יודה בכך. היה צריך, לפיכך, לחשוב על דרך אחרת לקבל את הערכתם הבלתי מוסווית. הרעיון שלנו )המבוסס על מתודולוגיה קיימת( היה להימנע מלשאול את הקוראים כיצד הם עצמם היו מעריכים את השיר לו ידעו שכתב אותו עמיחי, אלא לבקש אותם לנחש איך אנשים אחרים העריכו את השיר, כאשר קראו אותו בליווי שמו של המשורר. היתרון המושג כך כפול: מצד אחד, אין דרך לנחש מה יחשוב הזולת במקרה דנן; אנחנו יכולים לדעת רק את התגובה שלנו עצמנו. מצד שני, הסברה שאחרים אולי מנפחים הערכות כאשר ידוע ששיר נכתב על ידי משורר נחשב, איננה גורמת לנו מבוכה אישית. כך, על ידי הרחקת מושא השאלה מהמשיב, אנחנו עשויים לקבל תשובה כנה לשאלה, איך היית מעריך את "שיר אינסופי" לאחר שמגלים לך שהוא של עמיחי. תרשים 1 משוררים ידועים משוררים מדומים שירים מזוייפים שירים אמיתיים "מהתוצאות התברר שמה שקבע את ההערכה של השיר לא היה טיבו האמיתי, אלא שם המשורר שלו השיר יוחס. שירים שיוחסו למשוררי קנון דורגו כטובים יותר )בהפרש של 7-6 נקודות בערך( מאותם שירים עצמם כאשר הם יוחסו למשוררים בלתי מוכרים )ולמעשה, פיקטיביים(. כמו כן, השירים האמיתיים זכו באותו דירוג כמו המזויפים כאשר יוחסו למשוררים ידועים, ושוב לאותו דירוג, הגם שנמוך יותר, כאשר יוחסו למשוררים לא ידועים"

40 ש יר א ינ ס ופ י ב ת ו ך מ וז א ון ח די ש ב ית כ נ ס ת י ש ן. ב ת ו ך ב ית ה כ נ ס ת א נ י. ב ת וכ י ל ב י. ב ת ו ך ל ב י מ וז א ון. ב ת ו ך ה מ וז א ון ב ית כ נ ס ת, ב ת וכ ו א נ י, ב ת וכ י ל ב י, ב ת ו ך ל ב י מ וז א ון. הנשאלים בניסוי היו כולם דוברי עברית כשפת אם, בעלי תעודת בגרות ישראלית, משני המינים ובטווח גילים והשכלה רחב. בשלב הראשון קראו את השיר שתי קבוצות נשאלים )כ אנשים בקבוצה(, שאחת מהן קיבלה אותו עם שם המשורר, והשנייה ללא שם המשורר. הקבוצה השנייה נתנה לשיר הערכה נמוכה בכ 9 נקודות )על סולם מ 1 עד 100( מהקבוצה הראשונה. קבוצה שלישית לא קיבלה שיר ורק נשאלה: כמה שווה שמו של עמיחי? כלומר, מה לדעתכם יהיה הפרש ההערכות בין אנשים שקוראים שיר של עמיחי בלי לדעת מי כתב אותו, לאלה שקוראים אותו תוך ידיעה שהוא הכותב. הניחוש הממוצע במקרה זה היה 30 נקודות. ובכן, אנשים מצפים, באופן עקרוני ומופשט, למצוא הפרש גדול פי 3 ויותר מההפרש שנמצא בפועל בקריאה קונקרטית של שיר נתון. עכשיו הגיע תורה של השאלה הקריטית: האם מי שדירג את השיר ללא ידיעת שם המשורר ידע להעריך נכונה איך היה מדרג אותו לו ידע את השם? אנחנו, על סמך ממצאינו, ידענו - ההפרש עומד על 9 נקודות. האם הנבדקים, על סמך אינטרוספקציה, גם יוכלו לדעת? פנינו לקוראים חדשים ונתנו להם לקרוא את "שיר אינסופי" ולדרג אותו, וזאת בלי שיידעו שמדובר בשיר של עמיחי. אחר כך גילינו להם מי כתב את השיר ואמרנו להם כך: "בידינו נתונים כיצד דירגה את השיר הזה קבוצת אנשים, שידעו בזמן הקריאה שזה שיר של עמיחי. נחשו מה היה הדירוג הממוצע שנתנו אנשים אלה. מי שהניחוש שלו יהיה הכי קרוב לממוצע שבידינו, יזכה בפרס כספי של 100 ש"ח". כזכור, רצינו לבדוק אם ההפרש של 10-9 נקודות שמצאנו, משקף ניפוח מודע ומכוון של ההערכה המדווחת - כי אז הוא יהיה ניתן לשחזור; אם, לחילופין, הוא משקף הערכה כנה של חוויית קריאה משופרת, בלי שהקוראים מודעים מפורשות למרכיב הנפרד של השם בתוכה - כי אז לא יהיה ניתן לשחזור. במילים אחרות, אם הציון המשופר לשיר עם השם נובע מתוספת נקודות מכוונת ומודעת, אז אלה שהתבקשו לנחש את השפעת השם על אחרים, ייתנו בממוצע הערכה דומה לזו של אלה שמראש העריכו את השיר תוך תוספת נקודות לשם - כלומר, ינחשו נכונה הערכה הגבוהה בכ 10 נקודות מזו שלהם. מנגד, אם הציון המשופר לשיר עם השם איננו כולל תוספת מכוונת לשם, אזי המנחשים יצטרכו לנחש בנפרד מה השפעת השם ולהוסיף אותה להערכתם, ומן הסתם, ינחשו הערכה הגבוהה בכ 30 נקודות מזו שלהם, בהתאם לתיאוריה שלהם על שוויו של השם "עמיחי". הממצא היה שהקוראים אשר קראו את השיר ללא שם המשורר, ואז התבקשו לנחש את הציון שניתן לו על ידי קוראים שקראו אותו בלוויית השם, ניחשו בממוצע ציון גבוה יותר ב 33 נקודות - ולא בכ 10 נקודות. לפיכך מסקנתנו הייתה, שידיעת שמו של המשורר בזמן קריאת שיר משנה משהו אותנטי בחוויית הקריאה ביחס לקריאת השיר ללא שם המשורר, ואותו משהו איננו נגיש לאינטרוספקציה. בסדרת הניסויים הבאה ביקשנו לגלות מהו אותו דבר אותנטי בחוויה שמשתנה אצלנו. ערכנו רשימה של 24 תכונות והיפוכיהן, שבאמצעותן אפשר לאפיין שירים )את התכונות לקחנו מספרי עיון על שירה(. לדוגמה, "עשיר-דל"; "אופטימי-פסימי"; "נועז-שמרני". את התכונות רשמנו זו מתחת לזו על דף, כאשר ביניהן סולם בן 7 דרגות, כך: קלסי מודרני שלוש קבוצות של קוראים השתתפו בניסוי. קבוצה אחת התבקשה לדרג את המושג "שירה איכותית" על כל אחד מ 24 הסולמות, באמצעות סימון X במשבצת המתאימה. שתי הקבוצות האחרות התבקשו לדרג באותה שיטה את השיר הספציפי "שיר אינסופי", כשמתוכן קבוצה אחת קראה אותו ללא שם המשורר, והשנייה בליווי שמו של עמיחי. התוצאות מובאות בתרשים 2. נתוני הקבוצה הראשונה )זו שדירגה "שירה איכותית"( מיוצגות באמצעות הקו האדום, כשבצד השמאלי של התרשים מצויות התכונות שהכי קשורות ל"שירה איכותית", ובימ ינו - התכונות הכי פחות קשורות. כלומר, קו זה יורד שיטתית משמאל לימין באופן מכוון על פי סידור התכונות 1 עד 24. הממצא המעניין הוא הדמיון הרב בין דירוגי האיכות של שתי הקבוצות שקראו את השיר, דמיון הנראה לעין ומתבטא במתאם של 0.93 בין שני קווי הקבוצות. יחד עם זאת, ישנם גם הבדלים, והמובהקים שבהם מסומנים בכוכבית. עיון מדוקדק בתרשים מעלה, שכמעט תמיד הקו של השיר+השם עמיחי גוהר מעל לקו של השיר ללא השם עמיחי, ושבדרך כלל הוא גם קרוב יותר לקו של "שירה איכותית". ההבדלים המובהקים נוטים להיות בקרב התכונות הקשורות יותר ל"שירה איכותית" )דהיינו, בצד השמאלי(, כמצוין בכוכבית. לסיכום אפשר לומר, שלשתי קבוצות הקוראים הייתה חוויית שיר מאוד דומה )ראו הדמיון בין הקווים(. עם זאת, אלה שקראו אותו יחד עם שם המשורר איכשהו קראו שיר יותר "איכותי" - על אף שהמילה "איכותי" כלל לא הוזכרה בין התכונות המדורגות. איכותיות היתר איננה מתבטאת בכך שהם ייחסו לשיר תכונות אחרות, אלא בכך שהם ייחסו לו בערך אותן תכונות, אבל במידה שמתקרבת יותר לאידיאל של "שירה איכותית". לגבי השיר המסוים שבחרנו, לא מצאנו ראיות לכך שהוא הוערך באופן שונה מהותית על ידי מי שידע את שם המחבר, לעומת מי שלא ידע. אבל עקרונית, בהחלט ייתכן ששם המשורר או המשוררת יוצר שינוי מהותי בקריאה של שיר. מי שמכיר את עולם הדימויים של המשורר ושירים אחרים שלו, מעלה אסוציאציות ועושה קישורים תוכניים ורגשיים שייתכנו רק ביחס למשורר ספציפי. "רק על עצמי לספר ידעתי" הוא משפט בעל מובן אחר כאשר אומרת אותו פלונית או אומרת אותו פלמונית )רחל המשוררת, במקרה זה(, ולו בשל העובדה שהמושא של "אני עצמי" איננו אותו אדם. אפשרות מרתקת זו לא נבדקה על ידינו לפי שעה. שייקספיר שם בפי יוליה את הטענה הבאה: "וכי מה יש בשם? הן זה אשר נקרא לו ורד, ידיף אותו ריח מתוק בכל שם אחר". הממצאים שלנו מעלים כי הוורד אכן עשוי להדיף ריח מתוק גם בשם אחר, אך לאו דווקא אותו ריח מתוק. לפני כ 25 שנים קרה דבר מרתק בעולם הצרכנות. חברת קוקה קולה, השולטת בשוק משקאות הקולה העולמי, קיבלה נתונים שהצביעו על כך שמתחרתה, חברת פפסי קולה, הולכת ומגדילה את נתח השוק שלה על חשבון קוקה קולה. מבחני טעימה הראו שבטעימות עיוורות אנשים אכן נוטים להעדיף את טעמה של פפסי קולה, שהוא מתוק יותר, על פני קוקה קולה. החברה החליטה, לפיכך, לשנות במקצת את נוסחת הייצור של קוקה קולה ולהמתיק אותה, ואכן, מבחני טעימה עיוורים שנערכו שוב, תמכו בצעד זה. לקול תרועות רמות, ובעל ות פרסום של מאות מיליוני דולרים, הושקה ב 1985 הנוסחה החדשה של קוקה קולה. אלא שאז, למרבה ההפתעה והמבוכה, היה "מרד צרכנים". אוהדי המשקה צבאו על החנויות ואגרו משקאות מהנוסחה הישנה, כדי לקדם את המחסור הקרב. נוצר לחץ ציבורי אדיר לא לשנות את הנוסחה, והחברה נכנעה. במשך שנים ארוכות שווקו משקאות גם בנוסחה הישנה )תחת שם המותג "קוקה קולה קלאסיק"( וגם בנוסחה החדשה )תחת שם המותג "ניו קוק"(. עם השנים, נתח השוק של "ניו קוק" פחת כל כך, שהפסיקו לייצר אותו. כעבור עוד כמה שנים השמיטו את המילה "קלאסיק" מאריזות הקוקה קולה. כך, לאחר ניסיון נפל ארוך, יקר ומתוקשר, שוב מוכרים רק את הנוסחה הישנה, תחת השם הישן, ולהרפתקת הביניים לא נותר כל זכר. הלקח מסיפור המעשה הזה, כמו גם מהמחקרים שסקרתי, הוא, שגם אם בהערכות עיוורות אנשים מעדיפים דבר אחד על פני משנהו, בהערכות מודעות העדפותיהם עלולות להתהפך. ומכיוון שבעולם המעשה הצריכה בדרך כלל איננה עיוורת אלא מודעת, יש להביא אותה בחשבון, למרות היתרונות המתודולוגיים של הערכות עיוורות. כדאי לחשוב על כך כאשר עושים בחינות "עיוורות", אודיציות "עיוורות" ומבחני שוק "עיוורים". מצד אחד, הסתרת שם המותג מונעת אפשרות של הטיות, אפליות, דעות קדומות ויצירת פייבוריטים. מצד שני, החוויה העיוורת עשויה בהחלט להיות שונה מהחוויה המודעת, ולכן עלול להיות כשל בניסיון לנבא את החוויה המודעת מתוך החוויה העיוורת. ולמי שסקרן, המשורר יהודה עמיחי כתב את "סונטת הבניינים", ומיה כתבה את "סונטת המספרים". * המחקר המדווח במאמר זה מופיע בדו"ח מחקר מדעי, מפורט וקפדני הרבה יותר, שפורסם באנגלית וניתן לקריאה בקישורית שלהלן: תרשים 2 שירה איכותית השיר ללאשירה שםאיכותית המשורר השיר בלווית שמו של עמיחי

41 083 תקשורת וחברה אריק גלסנר בין הפרטי לציבורי הספר "אדם ברוך - תקשורת" הוא הזדמנות מצוינת לנתח שוב את השפעות התקשורת בישראל ובעולם. על רקע טשטוש מוחלט בין המרחב הפרטי והציבורי חוזר אריק גלסנר אל גדולי התיאורטיקנים של התקשורת ומסביר למה נבלע הקיום הפרטי במהומה הציבורית 082 א הופעתה של "תקשורת" - אנתולוגיה הכוללת התבטאויות בעיתונות של אדם ברוך בנושאי מדיה - היא הזדמנות טובה לדון, בעקבות כמה תיאורטיקני מדיה מרכזיים, בתפקידה של התקשורת בעידן שלנו ובתיווכה בין הפרטים בחברה ובין הפרטי לחברתי עצמו. ייאמר בפתיחה שאינני מחסידיו של אדם ברוך, ואינני תופס את רובם המכריע של דבריו בקובץ הכתבים על המדיה כפורצי דרך ומאירי עיניים מבחינה תיאורטית. אבל ברוך הוא, כנראה, הדמות הבולטת ביותר בישראל ששילבה עשייה במדיה עם רפלקסיה על העשייה הזו, ולכן דבריו מהווים מקפצה ראויה לדיון כזה. אפתח )גם כדי להבהיר את מה שכתבתי במשפט האחרון ביחס לברוך( במה שבחרו עורכי האנתולוגיה לשים "במקום פתיחה", כלשונם. זה קטע שכתב ברוך ב"מעריב" ב 1997, "סולידריות קטנה וקלה למימוש" שמו: "אתה עומד לצאת מדירתך, הטלוויזיה פועלת. על המסך מוקרנת הלוויה של קורבן פיגוע, של חייל, של אדם באשר הוא. אתה ממהר. אבל, אל תכבה את הטלוויזיה. השתהה מולה עד גמר שידור ההלוויה. עד גמר גמור. למען יאריכון ימיך כבן אדם. השתהה בשביל המת, ובשבילך. בשביל המת, לזכרו. היה בשר מבשרנו, ואיך נתעלם. ובשבילך, שלא נהיה כבהמות שאין להן אלא את ההווה, הבליסה והבולמוס". הקטע הזה הוא קיטש )וכשאני אומר "קיטש", אין הכוונה שעדיף היה שלא היה נכתב; לעתים קרובות קיטש עדיף על ציניות ואטימות(. הוא קיטש לא רק בגלל שהוא ממליץ על יחס אישי למישהו שאיננו מכירים ואיננו יכולים לחוש כלפיו הרבה. הוא קיטש לא רק בגלל שחלק מהמוטיבציה לכתיבת הקטע, מותר לחשוד, נובעת מרצון להבלטת עמדתו ה"הומנית" של המטיף. הוא קיטש, בראש ובראשונה, כי הוא מתעלם מהמדיום, מהטלוויזיה. הקטע הזה של ברוך נוגע בלב מה שבכוונתי לדון בו במאמר זה: המדיה והיחס שהיא יוצרת, כמתווכת, בין הפרטים בחברה ובין ה"פרטי" ל"ציבורי". ההוגה המרכזי הראשון של המדיה, מרשל מקלוהן, היה גם הוא, למרות גאוניותו, קיטשי. הקיטשיות שלו ניכרת בטשטוש ההבדלים בין ה"פרטי" ל"ציבורי". החזון של מקלוהן על כך שאמצעי התקשורת האלקטרוניים יחזירו את האנושות למצב שבטי, יחברו את כל העולם ל"כפר גלובלי", ודאי שהתגשם במלואו. אלא שמקלוהן ייחס לחיבור הזה ערך רגשי. הוא לא חזה רק שאנחנו נדע על התקרית האחרונה בין צפון קוריאה לדרום קוריאה )למשל(, אלא שגם נרגיש משהו ביחס לתקרית הזו. וכאן מתחיל הקיטש. "העידן האלקטרוני", כתב מקלוהן, ב"להבין את המדיה" )1964(, "יוצר מעורבות עמוקה בין כל בני האדם לכל בני האדם". תיאוריית המדיה של מקלוהן איננה רק קיטשית ואופטימיסטית להדהים, ובכך היא צפון אמריקאית במובהק, אלא היא גם משיחית: "לטכנולוגיה האלקטרונית החדשה, שמרחיבה את חושינו ועצבינו בשלוחות לחיבוק גלובלי, יש השלכות נרחבות על עתיד השפה. האלקטרוניקה מצביעה על הדרך להרחבת תהליך התודעה עצמו בקנה מידה עולמי, וללא שמץ של מילוליות. מצב זה של מודעות קולקטיבית היה אולי המצב הטרום מילולי של האדם. השפה כטכנולוגיה של התרחבות אנושית, שכוחה לחלק ולבדל מוכר לנו היטב, היא אולי 'מגדל בבל' שבאמצעותו ביקש האדם לטפס למרומי הרקיע. כיום מבטיחים המחשבים שהם ישמשו אמצעי לתרגום מיידי של כל צופן ושפה לכל צופן ושפה אחרים. בקיצור, באמצעות הטכנולוגיה מבטיח המחשב מצב בראשיתי של הבנה ואחדות חובקות עולם. הצעד ההגיוני הבא יהיה אפוא לא לתרגם, אלא לעקוף את השפות לטובת תודעה קוסמית כוללת שעשויה להיות דומה מאד ללא מודע הקולקטיבי שעליו חלם ברגסון. מצב של 'חוסר משקל', שהביולוגים אומרים שהוא מבטיח חיי אלמוות, יכול לשמש הקבלה למצב של חוסר דיבור, שעשוי להעניק הרמוניה ושלווה קולקטיביים מתמידים" )"להבין את המדיה", בבל. תרגום: עידית שורר(. יש לשים לב לאלמנטים האסכטולוגיים המובהקים שיש כאן. "הטכנולוגיה האלקטרונית החדשה" תיצור מציאות המושווית במרומז הן למצב המיתי הקדום של גן העדן )"המצב הטרום מילולי של האדם", לפני "מגדל בבל", "מצב בראשיתי של הבנה ואחדות חובקות עולם"( והן לאחרית הימים בה יבוטל המוות - יבולע דניאל בר און / הארץ / קטגוריה: פוליטיקה, מקום ראשון / בנימין ושרה נתניהו בטקס הפתיחה של מוזיאון ישראל המחודש, ירושלים / 25 ביולי / 2010 מתוך התערוכה "עדות מקומית 2010" הצילומים לאורך מאמר זה לקוחים מתוך התערוכה "עדות מקומית" - תערוכת צילומי העיתונות הישראלית, המוצגת מדי שנה לצד התערוכה העולמית לצילומי עיתונות PHOTO"."WORLD PRESS התערוכה הוצגה לראשונה בשנת, 2003 וכיום התערוכה תפסה את מקומה כאירוע תרבותי חשוב, מרכזי ופופולארי בתחום צילום העיתונות והמגזין בישראל. הצגת שתי התערוכות במקביל מאפשרת זווית התבוננות מרתקת על אירועים בעולם ובאזורנו, כפי שנתפסו בצורה ייחודית ומעוררת השראה בעדשת טובי הצלמים בארץ ובעולם. מדי שנה מוצגים בתערוכה מיטב צילומי העיתונות מהארץ, כפי שנבחרו על ידי חבר שופטים בלתי תלוי מתוך אלפי צילומים הנשלחים לתחרות המקדימה. התערוכה, הנאצרת בקפידה מדי שנה על ידי אוצר אורח, משקפת רצף אירועים שנתי, והתמונות הנבחרות מנציחות רגעים בעלי ערך תרבותי, חברתי ותקשורתי, כמו גם משמעות אנושית. התערוכה מהווה מעין רטרוספקטיבה לאירועי השנה החולפת, המשתקפים מבעד לקטגוריות התערוכה העיקריות: חדשות, מדיניות וחברה, תרבות ואמנות, טבע וסביבה, פורטרטים, וספורט. יוזמת ומנהלת הפרויקט היא הגב' דנה וולפיילר ללקין, שאחראית גם להבאתה והצגתה של התערוכה העולמית מאז שנת ליוזמה זו חברו אתר החדשות והתוכן YNET ומשפחת זיו )בהנצחת בנם ליאור(, שתרומתם ועזרתם בין השנים אפשרו לתערוכה להפוך למסורת שנתית, הנותנת ביטוי הולם לחשיבות התפקיד אותו ממלאים צלמי העיתונות בחברה המודרנית בכלל, ובמציאות הישראלית הקשה והמורכבת בפרט. התערוכה מתקיימת השנה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. אתר התערוכה

42 ב "הצעד הזה נוגע לאסונות המופיעים תדיר בטלוויזיה, בעיקר בטלוויזיה המסחרית )ח שבו על הרציחות בתוך המשפחה הפותחות מהדורות חדשות בישראל(. לפי בודריאר, התפקיד הספציפי של ייצוג האסונות בטלוויזיה הוא ליצור עונג אצל הצופה. כן, עונג! העונג הוא של 'אי היותנו שם'. ככל שהחוץ מאיים יותר, כך גובר העונג הלא מודע של הצופה המצוי בביתו מול המכשיר. לא מעורבות בעולם יוצרת הצפייה בטלוויזיה, כי אם ניתוק ממנו" המוות לנצח, כלשון הנביא ישעיהו )"מצב 'חוסר משקל' שהביולוגים אומרים שהוא מבטיח חיי אלמוות"(. המשיחיות של מקלוהן )שאכן כונה "נביא המדיה"( מתבטאת במובהק במשפט האחרון בציטוט הנ"ל: "שעשוי להעניק הרמוניה ושלווה קולקטיביים מתמידים". מיליארדי הפרטים האנושיים יהפכו לישות אחת קולקטיבית, "הרמונית" ו"שלווה", כמו מיליארדי הנוירונים במוח )מטאפורה זו גנובה ממישל וולבק(. כדי כך מגיעים הדברים, שהפרטים בחברה אף לא יצטרכו לשפה שתתווך ביניהם. כשמשווים את המציאות לחזון מתגלה אופיו הקיטשי, עיוורונו הבולט של מקלוהן בנוגע ליחסים הכאובים שיוצרת המדיה בין ה"פרטי" ל"ציבורי", שאינם כלל יחסים "הרמוניים" ו"שלווים". האופטימיזם של מקלוהן היה אופייני לשנות השישים. החל בשנות השבעים הלכו ורבו תיאוריות מדיה אופטימיות הרבה פחות. גם אצל ברוך, "סוכן תרבות" שניתן לומר שסייע ביבוא המקלוהניזם לארץ, ניכרת, כמדומה, פניית פרסה ביחס למדיה ברבות השנים. כך היא, למשל, תגובתו )מ 1999 ( לניצול הטלוויזיוני של שירן פרנקו, הילדה הקטנה שניצלה באסון רעידת האדמה בטורקיה. יש לשים לב לראייה הרטרוספקטיבית בקטע המצוטט: "בשנות השבעים החלה בתקשורת הישראלית התנערות מהמילון השמרני )מהצנזורה, מה'אנחנו', מה'מכובד'(, והאמירה 'הכול חומרים' שירתה תקשורת חדשה, מעט מרדנית. 'הכול חומרים', כלומר הגיעה השעה לשבש את הסדר הישן: גם לפנינה רוזנבלום, ולא רק לגולדה מאיר, מותר להיות פעם על שער מגזין מכובד. ואילו היום אין ל'הכול חומרים' הזה אלא מובן נצלני, מתכסה ואלים. ניצול הטרגדיה של שירן פרנקו הוא ניצול פשוט, הוא אינו תקשורת מרדנית או חתרנית". האכזבה כאן היא מטשטוש ההבדל בין ה"פרטי" ל"ציבורי", מחדירתו המציצנית של ה"ציבורי" לרשות היחיד ה"פרטית" במסווה של אמפתיה ואהדה. ההכרה שהמדיה אינה מביאה "הרמוניה" ו"שלווה" ביחסי האני והזולת וביחסים בין האני לציבורי, כחזונו של מקלוהן, קיבלה ביטוי מעניין מאוד בהגותו של ז'אן בודריאר, מי שכונה בשנות השמונים "מקלוהן הצרפתי". אביא כאן כמה ניתוחי מדיה של בודריאר, הנוגעים לסוגיות הללו. כמה מילות הקדמה. בודריאר פרסם את ספרו הראשון, "מערכת האובייקטים", ב אז הוא היה עדיין סוציולוג מן המניין, בעל קרבה גדולה למארקסיזם ודמות מינורית בחיים האינטלקטואליים בצרפת. במרוצת שנות השבעים, עד לפרסום ספרו "סימולקרות וסימולציה" )ב 1981 (, ובאחד ממסלולי ההמראה האינטלקטואליים הדחוסים והמרהיבים ביותר המוכרים לי, מרד בודריאר במסורת המארקסיסטית )כמו רבים מבני דורו( והפך להוגה המזוהה ביותר עם הפוסט מודרניות )מושג שצמח בארצות האנגלו סקסיות ואותו בודריאר לא אהב( ולאינטלקטואל בעל שם עולמי )בעיקר באמריקה - ובפרט בחוגי האמנות שם - נודע שמו(. כאמור, בחוגים נרחבים נתפס בודריאר כ"מקלוהן הצרפתי", כממשיכו של התיאורטיקן הקנדי. אך היחס של בודריאר למקלוהן טעון. מראשית הקריירה שלו הוא - היחיד בין ההוגים הצרפתים בני דורו - התייחס במלוא הרצינות למקלוהן. אך מאידך גיסא, ובמיוחד בתקופתו המארקסיסטית, הוא ראה בו אידיאולוג )במובן של משת"פ אינטלקטואלי( של הקפיטליזם הצרכני האמריקאי. התבטאויותיו של בודריאר על המדיה שונות מאוד זו מזו, בהתאם לתקופה בה נכתבו, ואין לראות בהן מקשה אחת. להלן אתייחס לשלושה ניתוחים שלו משלושה ספרים שונים: ניתוח המדיה כפי שהוא מופיע בספרו )המעניין ביותר לטעמי( "חברת הצריכה" )1970(; מאמרו "רקוויאם למדיה", מתוך ספרו "לביקורת הכלכלה המדינית של הסימן" )1972(; ומסתו "האקסטאזה של התקשורת" )1983(. ככלל, בודריאר המוקדם והלא מוכר יחסית נראה לי הוגה מעניין יותר מבודריאר המאוחר והמוכר; בודריאר המפריז, הניהיליסט, הספקולטיבי ואף המסוכן. בספרו "חברת הצריכה" בודריאר )המושפע בשלב זה בקריירה שלו מג י דבור וספרו "חברת הראווה", שראה אור ב 1967 ( פותח בניתוח מטפיזי עוצר נשימה של אופיו האמביוולנטי של ה"ייצוג" התקשורתי. הייצוג מבקש לכאורה ללכוד, "להעלות באוב" כלשונו של בודריאר, את האירוע. צילום של הלוויה, אם להידרש לדוגמה בה פתחנו, למעלה: דניאל בר און / הארץ / קטגוריה: חדשות, בודדות - מקום ראשון / אמילי חנוכוביץ', אזרחית ארצות הברית שאיבדה את עינה מפגיעת רימון גז במחסום קלנדיה, בהפגנה נגד השתלטות צה"ל על אניות המשט / 31 במאי / 2010 מתוך התערוכה "עדות מקומית 2010" למטה: טס שפלן / סוכנות ג'יני / קטגוריה: חדשות, בודדות - מקום שלישי / שירין מוחמד חסן, אחת מתוך עשרים אסירות פלסטיניות ששוחררו בתמורה לקלטת שבה נראה החייל הישראלי השבוי גלעד שליט. מעבר ביתוניא, סמוך לרמאללה / 2 באוקטובר / 2009 מתוך התערוכה "עדות מקומית 2010"

43 086 מקרב אותנו לכאורה אל האירוע באופן מקסימלי. אבל לייצוג יש מטרה אחרת, נסתרת, הפוכה לחלוטין, לפי בודריאר. הייצוג מבקש ללכוד את האירוע באמצעות סימנים )signs( לא על מנת להתמזג עימו, אלא על מנת לשלוט בו, לאלף אותו, להקהות את עוקצו ולאפשר ביתר קלות להתכחש לו ולהדחיק אותו. למעשה, הייצוג הריאליסטי, ששיאו הוא הייצוג הטלוויזיוני, הוא כלי שפיתח האדם על מנת לשכפל את המציאות וכך לשלוט בה. המציאות מסורסת, או מאולחשת, באמצעות משכך הכאבים של הייצוג. "סימנים הם מקור לביטחון", טוען בודריאר, הם "הכחשת המציאות" במסווה של ייצוגה, ולכן אי אפשר להתרגש ממש מהלוויה או מאסון המופיעים בטלוויזיה, כי הם "רק בטלוויזיה"; הם הפכו לייצוג. כך, לפי בודריאר, נוצר הפרדוקס, שככל שאנחנו הולכים ומתקרבים ל"אמת", מצלמים בתקריבים חדים יותר ויותר, כך אנחנו מתרחקים מהמציאות. לפי בודריאר, השפעת המדיה, הנוכחת בכל מקום בזמננו, מרחיקה אותנו מההיסטוריה ומהמציאות, בניגוד מוחלט ליומרתה לקירוב מקסימלי שלהן. ההיסטוריה והמציאות, כשהן עוברות בפילטר של "האייטם החדשותי", טוען בודריאר )כשהוא עורך משחק מילים על הביטוי "אקטואליה"(, "ממומשות )actualized( במלואן במדיה - כלומר, מומחזות באופן ספקטקולארי - ומאבדות מממשותן לחלוטין )deactualized( - כלומר, מורחקות באמצעות מדיום התקשורת ועוברות פיחות לסימנים.")signs( כעת צועד בודריאר צעד נוסף בניתוחו. הצעד הזה נוגע לאסונות המופיעים תדיר בטלוויזיה, בעיקר בטלוויזיה המסחרית )ח שבו על הרציחות בתוך המשפחה הפותחות מהדורות חדשות בישראל(. לפי בודריאר, התפקיד הספציפי של ייצוג האסונות בטלוויזיה הוא ליצור עונג אצל הצופה. כן, עונג! העונג הוא של "אי היותנו שם". ככל שהחוץ מאיים יותר, כך גובר העונג הלא מודע של הצופה המצוי בביתו מול המכשיר. לא מעורבות בעולם יוצרת הצפייה בטלוויזיה, כי אם ניתוק ממנו. המנגנון הפסיכולוגי שמנתח בודריאר מורכב אף יותר. לפי בודריאר, לא היינו יכולים לחגוג את חיינו ב"ספירה הפרטית" בשלמות, אם היינו חשים שאנחנו אסקפיסטים המתעלמים מעוולות העולם. הצפייה בחדשות מעניקה לנו, לפיכך, "אליבי של השתתפות בעולם". כך יוצא שאסונות העולם מוגשים בטלוויזיה ב"טמפרטורת החדר", כניסוחו הסרקסטי של בודריאר, על מנת לחזק את התענגותנו על חיינו הפרטיים השלווים יחסית, תוך כדי שימור אליבי של קשר עם העולם. הפרסומות הקוטעות את דיווחי האסונות והחדשות, ממשיך בודריאר באופן מזהיר, אינן מפרסמות רק מוצרים ספציפיים. הן מפרסמות גם אורח חיים כללי, אורח החיים הפרטי. הפרסומות מאותתות לצופה בחדשות שהן - כלומר "הספירה הפרטית" ותענוגותיה - אמת הקיום, ואילו החדשות עצמן, כלומר ג "הספירה הציבורית", הן טירוף וכאוס. הפרסומות, שגם הן חדשות, אולם "חדשות טובות" )כפי שניסח זאת באופן קולע כבר מקלוהן(, שומטות את הקרקע מתחת לחדשות ה"אמיתיות". לפי בודריאר המוקדם, אם כך, הצפייה במדיה מחזקת את "הספירה הפרטית" על חשבון הפוליטיקה והתודעה ההיסטורית; על חשבון "הספירה הציבורית". בודריאר מראה איך כלי הח ברות רב העוצמה ביותר בעידן המודרני )לכאורה(, המדיה, הוא בעצם כלי אנטי חברתי. בניגוד מוחלט לתפיסתו ה"שבטית" האופטימיסטית של מקלוהן, המדיה, לפי בודריאר, יוצרת התפוררות חברתית. המושגים "ספירה פרטית" ו"ספירה ציבורית" הם מרכזיים בספרו המוקדם של הסוציולוג והפילוסוף הגרמני החשוב יורגן הברמאס,.)The Structural Transformation of the Public Sphere" 1962(" הברמאס, בן הדור השני של אסכולת פרנקפורט, יליד 1929 )כמו בודריאר בדיוק(, שונה מאוד במזגו האינטלקטואלי מבודריאר. אולי עובדת היותו גרמני - כלומר, מי שיודע על בשרו להיכן רדיקליות יכולה להגיע - הופכת את ההגות שלו לאחראית בהרבה מזו של עמיתו הצרפתי )וגם, אולי, לפחות מסעירה(. את עלייתה של "הספירה הציבורית" כורך הברמאס בתולדות העיתונות המודרנית, והוא מעניק תיאור היסטורי מאלף של התפתחותה. לידת העיתונות בחדשות שסוחרים העבירו ביניהם על אודות אפשרויות המסחר במקומות רחוקים, עם התפתחות הקפיטליזם באירופה בתקופת הרנסנס. "התנועה של הסחורות" ו"התנועה של החדשות" צמחו במקביל. תחילה הייתה העיתונות המודרנית שארית זניחה של חדשות הסוחרים, ידיעות שהסתננו מבעד למעטה הדיסקרטיות של חילופי המידע ביניהם )למשל, סיפורים על הרפתקאותיהם בדרכים(. בהמשך הפכו החדשות בעצמן לסחורה. זהו השלב הראשון בהתפתחות העיתונות. תפקידה של העיתונות הפך מרכזי יותר כאשר הרשויות החלו להשתמש בה להודעות רשמיות ולפרסום צווים, כשהנמענים החלו להיקרא "הציבור". אך כך, באופן אירוני, הנץ הקרע בין השלטון לבין הבורגנות החדשה והעיתונות: השלטון, אשר פנה אל ה"ציבור" באמצעות העיתונות, עורר בנמעניו מודעות עצמית להיותם יריב של השלטון, והמודעות העצמית הזו הובילה את הבורגנות לפיתוח "הספירה הציבורית של החברה האזרחית", המתעמתת עם הרשויות. הציבור נטל לעצמו את השליטה בעיתונות והתפלמס באמצעותה עם השלטון. למעלה: קובי גדעון / פלאש / 90 צילום זוכה בקטגוריית בחירת האוצר / אביבה ונעם שליט לאחר סבב שיחות עם שרים בקריית הממשלה, ירושלים. / 30 בנובמבר / 2009 מתוך התערוכה "עדות מקומית 2010" למטה: עמית שאבי / ידיעות אחרונות / קטגוריה: פוליטיקה, מקום שלישי / אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, מגיע לפתיחת משפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים. / 25 בספטמבר / 2009 מתוך התערוכה "עדות מקומית 2010"

44 החל בשליש האחרון של המאה ה 17, אם כך, החלה העיתונות לחרוג מפרסום של אינפורמציה גרידא. העיתונות הפכה לפוליטית במובהק. זהו "שינוי היסטורי רב חשיבות", מדגיש הברמאס, בו הפך "הנמען של תקנות מלמעלה ליריב של הרשויות המושלות". ובתהליך זה נטלה העיתונות תפקיד מכריע. בפאזה הזו, השנייה, המסחריות של העיתונות נסוגה לרקע, דחפים פדגוגיים ופוליטיים הניעו אותה, וציפיות לרווח לא היוו שיקול מרכזי בהחלטותיה. בניגוד לפאזה הראשונה, היה זה גם עידן של עורכים ולא של מו"לים. מושגינו האידיאליסטיים והרומנטיים על העיתונאי כלוחם חופש, שנלחם בעטו בבעלי הכוח, נולדו בתקופה ההרואית הזו. בעידן הזה העיתונות יצרה את "הספירה הציבורית הבורגנית", שלה אין "תקדים היסטורי", כותב הברמאס. מהותה של "הספירה הציבורית" היא כדלקמן: "הספירה הבורגנית הציבורית יכולה להיתפס מעל הכול כספירה של אנשים פרטיים המתאגדים כציבור; עד מהרה הם תבעו לעצמם את הספירה הציבורית המו וסתת מלמעלה כנגד הרשויות הציבוריות עצמן, להיכנס עם הרשויות לדיון על החוקים הכלליים שמושלים ביחסים במה שהוא ספירה מופרטת בבסיסה, אבל רלוונטית מבחינה ציבורית של חילופי הסחורות והעבודה החברתית. המדיום של העימות הפוליטי הזה היה ייחודי וללא תקדים היסטורי: שימוש ציבורי של אנשים בתבונתם". מלבד יצירת אתר שהאינטרס הציבורי מרכזי לו, שתי התכונות הראשונות של "הספירה הציבורית", החידוש העיקרי ב"ספירה הציבורית" הוא, שנוצר מנגנון פוליטי דיסקורסיבי, של ויכוח, בו המתווכחים מנסים לשכנע, והמנצח אינו החזק, כי אם בעל הטיעון הטוב יותר. ב"ספירה הציבורית", כותב הברמאס, "חוקי השוק הושעו, כפי שהושעו חוקי המדינה", לטובת "הטיעון הטוב יותר". שימו לב שלפי המודל של הברמאס, יש קשר הדוק בין "הספירה הפרטית" ל"ספירה הציבורית". "הספירה הציבורית" התעצבה כהתאגדות של "אנשים פרטיים המתייחסים זה לזה בספירה הציבורית כציבור". בכך הוא מסביר את המקום המרכזי )והמפתיע( של ביקורת הספרות בלידתה של העיתונות המודרנית במאה ה 18 )בעיתון כמו ה" Spectator " הבריטי, למשל(. הספרות וביקורת הספרות ביססו את הפסיכולוגיה האינדיווידואליסטית שבשמה - בשם החירות לה ראוי הסובייקט שזה עתה נתגלה - בא הציבור בתביעות לשליטים. במילים אחרות: יצירת הסובייקט ההומניסטי האוניברסלי הייתה בעלת משמעות פוליטית בתקופה ההיסטורית הנידונה, והספרות וביקורתה, שעסקו בכינון הסובייקט הפסיכולוגי הזה, היו, מיניה וביה, פעילויות פוליטיות. הופעתה של ה"פרטיות" ב"ספירה הציבורית" לא מילאה פונקציה מציצנית אקסהיביציוניסטית או בידורית, כי אם הייתה בעלת משמעות פוליטית. "בעולם של שקיפות וחשיפה מוחלטות, באור הזרקורים של המידע והתקשורת המוחלטים, נעלם גם האחר הזה. אנחנו מצויים כיום ב'אקסטאזה של תקשורת', ב'פורנוגרפיה של מידע'. הכול גלוי, זמין, מתבטא בחופשיות, ולטעמו של בודריאר, זו איננה ברכה. 'הדיבור אולי חופשי, אבל אני פחות חופשי מאשר קודם לכן: אינני מצליח לדעת מה בעצם אני רוצה, החלל כל כך רווי, הלחץ כל כך גדול בגלל כל אלה שרוצים להישמע'" בסוף המאה ה 19 החלה שקיעתה של "הספירה הציבורית". כמה גורמים פעלו כאן. ראשית, לאחר מיסוד המדינה הבורגנית החוקתית במערב, באמצע המאה ה 19, העיתונות החלה לנטוש את עמדתה הפולמוסית, כי לא היה בה צורך לכאורה. הדרך נסללה למעבר מעיתונות אידיאולוגית לעיתונות שהייתה, בראש ובראשונה, ביזנס )מעבר דומה התרחש בישראל בעשורים האחרונים, עם החלפת העיתונות המפלגתית האידיאולוגית בעיתונות מסחרית(. העורך וה"קו" המערכתי הרעיוני איבדו מחשיבותם. העיתונות חזרה להיות מיזם עסקי, אבל הפעם לא מיזם צנוע, כבשלב הראשון, אלא "ברמת העסק הגדול של הקפיטליזם המתקדם". חלק משקיעתה של "הספירה הציבורית", מסביר הברמאס, התאפיין בהחלפה של עיתונות המכוונת ל"ציבור קוראים המתדיין באופן ביקורתי" ב"עיתונות צהובה", והוא מספק נתונים היסטוריים מאלפים על עלייתה של עיתונות זו מסוף המאה ה 19. שנית, המעבר מהמילה המודפסת לאמצעי מדיה אחרים. בטענה מאלפת, שתואמת את טענותיו של מקלוהן באותן שנים ממש, רק בהיפוך סימני הערך, כורך הברמאס בין שקיעת "הספירה הציבורית" והדיון הרציונלי ביקורתי לתחלופת אמצעי המדיה. דיון רציונלי ביקורתי בענייני הציבור נעשה בצורה הטובה ביותר באמצעות המילה הכתובה. המעבר לרדיו, לקולנוע ואחר כך לטלוויזיה צמצם את האפשרות לקיים דיון רציונלי ביקורתי כזה, ולפיכך דלדל את "הספירה הציבורית". שלישית, כניסת הפרסום ו"יחסי הציבור" לעיתונות ערערה את האיזון בין החלק הפובליציסטי לחלק הפרסומי, לטובת האחרון. תעמולה ופרסומת החליפו את הדיון הביקורתי. יחסי ציבור, בניגוד לפרסום, משתמשים לרעה ב"ספירה הציבורית", ולמעשה הם עורכים עליה פארודיה. למשל, אחת הטכניקות של יחסי הציבור היא ד יצירת "אירועי חדשות" מלאכותיים, ותוך כדי דיון בהם, לכאורה בהתאם לרוח "הספירה הציבורית", מקודמים אינטרסים פרטיים. ניסוח אחר של התהליך אדיר הממדים של שקיעת "הספירה הציבורית" שמתאר הברמאס יהיה זה: ה"פרטי" פלש ל"ספירה הציבורית" וקעקע אותה. הן הפרסומות הפרטיות ש"חתכו" את הידיעות הציבוריות; הן יחסי ציבור לאינטרסים פרטיים ששינו את טיבן של הידיעות והפרשנויות עצמן; הן העיתונות הצהובה שהציגה סיפורים פרטיים סנסציוניים כמידע בעל ערך ציבורי כביכול. ב 1972 פרסם בודריאר מסה בשם "רקוויאם למדיה". עיקרה של המסה הוא פולמוס עם השמאל האינטלקטואלי האירופי, ובמיוחד עם המשורר והתיאורטיקן הגרמני המארקסיסטי הנס מאגנוס אנצנסברגר )שהושפע, מצידו, מתיאוריית הרדיו של ברטולט ברכט(. לפי אנצנסברגר, הבעיה במדיה היא התכנים. המדיה היא "חרושת המ ודעות" industry( ;)conscience באמצעות טמטום ההמונים או הטעייתם משמרת המדיה את כוחם של המעמדות השולטים. הפתרון, לדידו, הוא השתלטות כזו או אחרת על המדיה ושידור של תכנים "נכונים". הסטודנטים הצרפתים ב 68 ', טוען אנצסברגר, היו צריכים להשתלט על הטלוויזיה ולא על רחובות פריז. גישתו של אנצסברגר, טוען בודריאר, מזכירה את האופטימיזם של מקלוהן. גם לדידו של הניאו מארקסיסט הגרמני, המדיה האלקטרונית דמוקרטית באופייה. צריך רק לשחרר אותה מהבעלות הקפיטליסטית, ואז היא תיצור הרמוניה והידברות דמוקרטית בקרב הציבור. בודריאר חולק על כל זה. המדיום הוא המסר, ממשיך בודריאר את מקלוהן. אבל ניתוחו ומסקנותיו של בודריאר פסימיים והפוכים לחלוטין. בהגדרה פרדוקסלית לכאורה אך מזהירה, בודריאר טוען כי תקשורת ההמונים יוצרת למעשה חוסר תקשורת, ושהמדיה היא למעשה אנטי תיווכית.)mediatory( תקשורת ותיווך בנויים על החלפת מסרים הדדית, ואילו אמצעי המדיה משדרים לקהל שלא יכול להגיב )במקרים שבהם יש "השתתפות קהל", הרי שהיא מוכוונת מלמעלה; אני יכול להצביע עבור מתמודד זה או אחר ב"כוכב נולד"; אני לא יכול פשוט לשנות את נושא השיחה ולדבר על הבצורת( - זו מהותם. כל עוד אין תחלופה הדדית של דיבור, כמו תחלופה הדדית של דיבורים, מבטים וחיוכים בתקשורת פנים אל פנים, המדיה היא דכאנית מטבעה. דכאנות היא ה"מסר" של המדיום. בהרחבה של טענת בודריאר: הסלבריטאים, גיבורי המדיה, קבוצה שיותר ויותר כדאי להתייחס אליה כמעמד )class( בחברה העכשווית, יכולים להיות מוגדרים כמוה. כפי שהמדיה היא מי שמסתכלים בה אך היא אינה מסתכלת בחזרה, כך הם מי שמסתכלים בהם אך הם אינם משיבים מבט. אין צורך לפנטז על טלוויזיה בשירות משטר טוטליטרי, מעין זו שב " 1984 " לאורוול, טוען בודריאר. הטלוויזיה עצמה היא צורת משטור חברתית, בלי קשר לתכנים המשודרים בה. בהיותה חד צדדית, משדרת ולא קולטת, היא יוצרת שליטה ואקטיביות מצד אחד, ופסיביות וכניעה מצד שני. אפשר לנסח את טענת בודריאר ב"רקוויאם למדיה" לפי המושגים "ספירה פרטית" ו"ספירה ציבורית". אם ב"חברת הצריכה" טען בודריאר שהמדיה יוצרת התפוררות של ה"ציבורי" באמצעות חיזוק "הספירה הפרטית" האסקפיסטית על חשבונו, הרי שכאן הניתוח שונה. המדיה היא כלי שליטה של המערכת בנתיניה. בהיות המדיום חד סיטרי, הוא מחזק את הפסיביות של הפרטים בחברה. אך שני הניתוחים עולים, למעשה, בקנה אחד: המדיה יוצרת אי מעורבות של הפרטים ב"ספירה הציבורית" ואי נגישות אליה, ובכך א פוליטיזציה של הקיום. במאמר מאוחר יותר, מ 1983, "האקסטאזה של התקשורת", מדבר בודריאר על מציאות חדשה ורדיקלית יותר. המאמר מהווה דוגמה מובהקת לבודריאר המאוחר, כשההפרזה וחדוות הקטסטרופה בכתיבתו מאפילות על תובנותיו המבריקות. ב 1983 טוען בודריאר שהביטויים "ציבורי" ו"פרטי" אינם רלוונטיים עוד. אנחנו חיים בחברה של "רשת" )כדאי לשים לב לאיכות הנבואית במאמר; בודריאר כותב כאן לפני האינטרנט, והוא, באופן מרענן יש לומר, הרבה פחות אופטימי מרוב נביאי הרשת העכשוויים( שבה כל הפרטים מתקשרים ביניהם, ולפיכך אי אפשר כבר לדבר לא על "ספירה פרטית" ולא על "ספירה ציבורית". "הסצינה הביתית, הסצינה הפנימית, הזמן חלל הפרטי, האופוזיציות של אובייקט/ סובייקט וציבורי/פרטי" נמוגים והולכים. הפרטיות נעלמת, ה"סוד" של הקיום הפרטי נחשף לעיני כול במדיה. בודריאר מדגים זאת באמצעות תכניות הריאליטי בגרסותיהן המוקדמות )משנות השבעים!(. אך כשם שהפרטיות נעלמת, נעלמת גם הציבוריות. הציבוריות נעלמת בעקבות הפלישה של הפרסומת, במובן הרחב של המילה )הכולל תעמולה, שידול כללי לצריכה ועוד(, לחלל הציבורי, שחדל להיות חלל נטול פניות. אם בשלב מוקדם יותר נוצר ניכור בין "הספירה הפרטית" ל"ספירה הציבורית", טוען בודריאר, הרי שגם הייתה בו נחמה מסוימת. הנחמה הייתה המחשבה על כך שהאחר )בא' רבתי( קיים, האחר שאינך יודע עליו הרבה, והוא יכול להיות מסוכן אבל גם הגואל שלך. אך בעולם של שקיפות וחשיפה מוחלטות, באור הזרקורים של המידע והתקשורת המוחלטים, נעלם גם האחר הזה. אנחנו מצויים כיום ב"אקסטאזה של תקשורת", ב"פורנוגרפיה של מידע". הכול גלוי, זמין, מתבטא בחופשיות, ולטעמו של בודריאר, זו איננה ברכה. "הדיבור אולי חופשי, אבל אני פחות חופשי מאשר

45 טס שפלן / סוכנות ג'יני / קטגוריה: דת ואמונה, בודדות - מקום שלישי / אם חרדית בעת הפגנה נגד עבודת מפעל אינטל בשבת, הר חוצבים, ירושלים / 21 בנובמבר / 2009 מתוך התערוכה "עדות מקומית 2010" ה קודם לכן: אינני מצליח לדעת מה בעצם אני רוצה, החלל כל כך רווי, הלחץ כל כך גדול בגלל כל אלה שרוצים להישמע". אבל לא השפע המבלבל הוא הסיבה העיקרית לחוסר הנחת. הטענה של בודריאר דקה יותר. בודריאר ממשיך במוצהר את הניתוח המארקסיסטי של הסחורה. כשם שהביקורת המארקסיסטית על המטפיזיקה של הכסף טענה שהכסף יוצר האחדה של כל המוצרים בעולם, שמוצבים על בסיס שווה של מחיר ובכך מאבדים מייחודם ומחד פעמיותם, כך התקשורת, טוען בודריאר, יוצרת אובדן ספציפיקציה אצל הפרטים המתקשרים ביניהם ללא הרף. תקשורת היתר מעלימה את הסוד מחיינו; תקשורת היתר מבטלת את הייחוד של הפרטים המתקשרים; תקשורת היתר איננה מאפשרת לנו להתמקד ביחידים בגלל היקסמותנו מתהליך התקשורת בעצמו. האם יש דרך לשקם את "הספירה הציבורית" עליה מדבר הברמאס? האם יש דרך להשתמש במדיה באופן לא דכאני, או לא כזה שמעודד את הצד האסקפיסטי, כפי שניתח בודריאר? האם יש דרך לעשות תקשורת שעוסקת באופן ענייני, רציונלי וביקורתי בטובת הציבור, ולא נפלשת ללא הרף על ידי "הספירה הפרטית" )פרסומות ויחסי ציבור ותרבות ספקטאקל סלבריטאית(, או לא פולשת, מצידה, ל"ספירה הפרטית" )ריאליטי(? ייתכן שיש. קוראים לזה "שידור ציבורי". ברוך )ב 2005 (: "ערוץ 2 קורא לעצמו 'אנחנו', 'כולנו', 'בית', אבל הוא לא אנחנו, כולנו או בית. הוא רק הוא. אנחנו כולנו רק חומר גלם שלו ]...[ 10 אחוז רייטינג יומיים )בצפיית שיא( יהיה הישג עצום לערוץ ציבורי אמיתי )ערוץ 1(. 10 אחוז מייצרים טלוויזיה נוכחת ומשפיעה. איך מגיעים לזה? פורשים מהמרוץ הפסיכי אחרי הרייטינג, ועוברים לטלוויזיה ציבורית שפויה, מתחייבת, רלוונטית. קל להגיד וקל לבצע; כי יש לזה ביקוש בחברה הישראלית; כי יש כוחות מקצועיים שיעשו את זה; כי חלק מהצופים של ערוץ 2 וערוץ 10 יעברו אז לערוץ 1. צריך להוציא את רוב ההפקות )תיעוד, דרמה( לשוק החופשי, אבל לא את החדשות, כי החדשות הן תמצית הזהות והאינטלקט ]...[ מהו שידור ציבורי? צמצום מודע ושיטתי של הבידור כאסקפיזם מטמטם; צמצום הכניעה למותגים ולהון; ביטוי למושתקים; דוקומנטרי, תחקירים, תרבות ואמנות. ו'ישראליות' כחוויה מתהווה, ולא כמוצר סגור ומוסכם. משעמם? טלוויזיה בלי יצר הרע? אין לכם מושג עד כמה לא משעמם, ועד כמה יש יצר הרע בסדרה, נאמר, על המתהווה הרגע בבית המשפט העליון. מי שלא יבריא כבר מחר בבוקר את ערוץ 1, הוא אויב של החברה והתרבות הישראליות". אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות